מאגר סיפורי מורשת

יובל, נולד בגרמניה 27.1.32 בעיר אלטנבורג בגרמניה, עיירה נחמדה וקטנה עם 50 אלף תושבים, בבית יהודי אדוק, אביו היה יושב ראש בית הכנסת ואמו, שנולדה קתולית התגיירה וגידלה את חמשת הילדים בחינוך יהודי כשר. אביו של יובל דאג מאוד למשפחתו ודאג לפרנסה.

בגיל שש החל יובל ללמוד בכיתה א' בבית הספר העממי באלטנבורג, לאחר שבועיים, באמצע אוקטובר "נזרק" מבית הספר מכיוון שהיה יהודי. "יום אחד נכנס לכיתה המורה, אדון פייפר, ואמר שעל כל היהודים לקום וללכת מיד. לאחר שהגעתי הביתה ראיתי גם אחיי לאחר שגורשו מבית הספר כמוני. נודע לנו שאבא נלקח מחנותו בכוח לעבר הגבול בפולין כי היה יהודי יליד פולין." (1938)

על מנת להמשיך ללמוד, בבית הספר היהודי שבעיר הגדולה לייבציק נאלצו אחיו של יובל לנסוע כל בוקר ברכבת ולחזור בערב. יובל שהיה בן 6 נאלץ לגור בבית יתומים על מנת ללמוד בבית הספר היהודי בלייבציק. "בית הספר היה על רמה גבוהה, גם החינוך, גם הלימוד. זה היה קצת יותר מבית ספר רגיל, כבר בכיתה ב' סיימנו ללמוד שברים." גם בבית היתומים הייתה משמעת, סדר ויחס טוב מאוד לילדים. פעם בשנה ניתנה לאמו של יובל רשות לבקר אותו לאחר קבלת אישור מהגסטפו.

בשנת 39 הצליחה להשיג אמו של יובל 3 סרטיפיקטים , שלחה את שלושת אחיו הגדולים של יובל (בגילאי 9,11 ו 13). ב1941 לקחו את כל הילדים בבית היתומים כולל כל הצוות פרט לשלושה "חצאים" לריגה, לטביה, ומשם איש לא חזר. יובל, שנחשב כחצי יהודי הורשה לחזור לאלטנבורג לאמו שבינתיים נלקחו ממנה האוטו, החנות, הבית וכו' ולכן עברה המשפחה (יובל, אמו ואחיו הקטן) לחדרון קטן בעיר. אמו של יובל נאלצה לעבוד במפעל ליציקת ברזל בעיר יחד עם שבויי מלחמה צרפתים. אמו של יובל שבצעירותה למדה צרפתית רצתה לשפר את השפה ולכן דיברה עם השבויים. העבודה הייתה קשה ביותר ואמו של יובל למרות שהייתה עדינה מאוד, לא נשברה.

"ערב אחד בתחילת שנת 42 נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו את הדלת ושם עמד המורה שלי לשעבר- אדון פייפר שהתגלגל להיות איש גסטפו בכיר. אדון פייפר נכנס לדירה ואמר:" גברת שטרסמן, באתי לאסור אותך לפי צו בית המשפט". זו הפעם הראשונה ששמעתי את אמי פותחת את הפה ומבקשת להישאר בבית עוד לילה אחד ולסיים את ארוחת הערב עם שני הילדים הקטנים. אותו אדון פייפר אמר לאמי:" תישארי עוד לילה עם הילדים, רק אל תשכחי לבוא מחר בבוקר לתחנה". " למחרת התייצבה אמו של יובל בתחנת המשטרה ומאז לא התראו עד יוני 45. איש הגסטפו פייפר נשאר עם שני הילדים וחיפש מה לעשות עימם למרות שעל פי יובל היה יכול להיפטר מהם בשיחת טלפון פשוטה. לאחר ארבעה ימים מצא פייפר בעיר ברלין במרחק 600 קילומטר מעיר המולדת בית חולים יהודי בו נמצאה מחלקה קטנה ליתומים.

בוקר אחד, לאחר כשנה בבית היתומים העבירו את יובל ואחיו לגטו טרזינשטט. יובל ואחיו הופרדו בגטו ויובל עבד, בגיל 10, כמלפף מנועים בגטו . "במרכז הגטו היה משטח גדול של דשא, אחי ואני לא התראינו הרבה ולכן כשראה אותי מצדו השני של המשטח רץ אליי בלי לראות ששני אנשי הS.S הבחירים של המחנה הולכים לידי, מפקד המחנה וסגנו (היינטל). לאחר שראו את אחי אנשי הS.S קרא לו אליו סגן המפקד כדיי שיראה לו מה זה לדרוך על הדשא. הסגן הרים יד כדיי להרביץ לאחי אבל המפקד עצר אותו ואמר שהוא יעשה את זה. המפקד הרים את היד, הוריד אותה במהירות אך נעצר ובמקום להרביץ לאחי, ליטף אותו. אני עד היום לא מבין איך זה קרה."

"יום אחד נאמר לאחי להגיע לפסי הרכבת מוקדם בבוקר ולהודיע גם לי, יש טרנספורט למחנה עבודה חדש. ידעתי שמחנה העבודה החדש אומר משרפות ולכן הלכתי ליודנראט. ביודנראט היה עורך דין שהכרתי עוד מלייבציק, דוקטור קרונצפלד והוא ידע שאני ואחי אנחנו חצאים, ביקשתי ממנו למחוק אותנו מהרשימה, הוא שמע ועשה. וגם בזכותו אני יכול לכתוב את הסיפור הזה."

אחרי כמה חודשים התחלנו לשמוע את התותחים של הרוסים בפראג. לאט לאט התרוקן הגטו מגרמנים, הם ברחו, והרוסים הגיעו חצי מתים, רעבים, צמאים, אנחנו היינו צריכים לספק להם אוכל מהקצת שהיה לנו. בתוך הגטו, קילומטר על קילומטר היינו קרוב לארבעים אלף יהודים והתפשטה מחלת הטיפוס. נאלצנו לחכות עוד חודש עד שההסגר על הגטו נפתח ויכולנו לנסוע הביתה. יום אחד חליתי ושכבתי במיטה ואחי הקטן בא ואמר שהוא ראה אוטובוסים. על אחד האוטובוסים ראה לוחית שכתוב עליה TH, ושאל את הנהג אם הוא באמת מגיע קרוב למקום אליו אנחנו רוצים להגיע, הנהג אמר שכן ושעלינו להתייצב בתחנה בשעה שש בבוקר למחרת. הנהג הוריד אותנו בעיר הבירה של מחוז, וכבר לא היו רכבות, אז מנהל התחנה אמר שיש קטר שיכול לקרב אותנו לעיר אם אנחנו מוכנים לנסוע בתוך הקטר. נסענו בקטר עד לעיר קרובה לעיר שלנו ועם עוד קטר עד לאלטנבורג. הגענו בחמש בבוקר ובגלל שהיה הסגר לא יכולנו לצאת. היות ולא ידענו איפה אמא גרה, הלכנו לחברה של המשפחה, גברת זייפרט שהובילה אותנו לכיוון האמא, אבל פגשנו אותה כבר בדרך על הכביש. כשפגשנו אותה, הופיע על הכביש ג'יפ צבאי אמריקאי עם קצין שבא למעשה לאסוף אותנו מטרזינשטט, אבל הוא ראה שאנחנו כבר פה אז הוא שמח לראות אותנו. הקצין הציע לאמא לעבור למינכן מכיוון שהיה איש הנדל"ן הראשי במינכן, הוא הבטיח לנו וילה וחנות, רק כדי שנעבור למערב לפני שיגיעו הרוסים. אמא סירבה, עם תקווה שבעלה לא נהרג וישוב לחפש אותה בעיר אלטנבורג. אחרי שחזרנו לעיר, נסענו להגיד תודה לדוקטור קרונצפלד בקהילה היהודית בלייפציג על שמחק אותנו מהרשימות של השליחה למחנות ההשמדה, הוא הציע לי לא לעלות ארצה ללא מקצוע.

המצב במזרח גרמניה היה גרוע ביותר, לא היה פחם לחימום, לא היה דלק למכוניות ולא אוכל. למרות שלא למדתי מכיתה ג', ארבע וחצי שנים, דרשתי להיכנס לכיתה ח' או בכלל לא. עשיתי הכנות לקראת עלייתי עם עליית הנוער לישראל. יצרנו קשר עם השליח שהיה בברלין, בורשטיין(בזמנו היה מורה בבית ספר בחיפה) שהזמין אותי להצטרף לקבוצה הראשונה שעולה ארצה באוקטובר 48. קבוצת העלייה הזאת נחלקה ל2 קבוצות קטנות, קבוצה אחת גדולה יותר שתגיע לארץ במטוס, וקבוצה אחרת בה אני הייתי הגיעה עם אונייה דרך נמל מרסיי, האונייה "כסרטה". הגענו ב25 לאוקטובר 1948. ירדנו בנמל באחת הקריות, בבית עולים, היינו שם כעשרה ימים ואחרי ההגעה של הקבוצה הגדולה העבירו אותנו לקיבוץ נען. כעבור כמה זמן נודע לי ששני אחיי הגדולים היו בפלמ"ח ואחד אף היה קצין. קיבוץ נען היה עני, הוציאו אותנו לעבודה כבר מהיום השני, כל מיני עבודות קשות ומלוכלכות לא לפי הבקשה שלנו, אבל אני לא התלוננתי. עבודתי במשך חודשים הייתה עבודת בניין בצורה קשה מאוד, כמו כולם בזמנים ההם.

בין חדר האוכל לצריפון בו גרתי היה משטח דשא גדול, בו הייתה יושבת ציונה, אשתי לעתיד, עם ביתה בת השלוש.כל פעם שהייתי עובר שם הייתי רואה אותה ומשחקת עם הילדה, קטנה וחמודה ומידי פעם הייתי מצטרף, ככה הכרנולאט לאט. בשנת 1952 נקשרנו מאוד בזמן שהייתי בצבא, ובשנת 1955 התחתנו, אחרי עזיבתי את המשק. החתונה התקיימה ברמלה, ברחוב השוק, בצורה הכי צנועה שיש. לאחר שעזבתי את הקיבוץ, התקבלתי כפקיד במחלקת המים ולאחר מכן עברנו לבן שמן הישנה לדירה צנועה, בינתיים נולדה לנו בת ב56 בבית חולים קפלן. בעקבות קבלת השילומים מגרמניה הצלחנו לעזוב את בן שמן ולרכוש דירה קטנה דו משפחתית ברמלה, השנים שלנו ברמלה היו הכי מאושרות בכל חיינו למרות העוני. בשל סיבה משפחתית עברנו לרחובות וב66 נולדה הילדה השנייה, טלי.