מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור על ילדותה של סבתי אידה דובקין, בזמן מלחמת העולם השנייה.

סבתא שלי, אידה דובקין, נולדה בשנת 1937 בעיר אלמטי שבקזחסטן.

רפובליקת קזחסטן היא מדינה השוכנת בחלקה המרכזי של יבשת אסיה, חלקה הקטן ביבשת אירופה והיא המדינה העשירית בגודלה בעולם מבחינת השטח והמדינה הגדולה ביותר ללא מוצא לים. בעבר הייתה חלק מברית המועצות, וב-16 בדצמבר 1991 נהפכה למדינה עצמאית. חלק מארסנל הנשק הגרעיני של ברית המועצות הוחזק בקזחסטן. ויקיפדיה

אלמטי שפירוש שמה הוא "מקום התפוחים" היא העיר הגדולה בקזחסטן ובעבר, הייתה עיר הבירה של המדינה. העיר הזו עדיין החשובה שבערי המדינה מבחינת תרבות ומסחר.

סבתא שלי נולדה שנתיים לפני מלחמת העולם השנייה. היא לא זוכרת את המלחמה במדויק אבל יודעת שהיתה למשפחה השפעה גדולה על המשפחה.

סבתא שלי גרה בבית מאוד קטן עם אמא שלה(דורה), אבא שלה(מוטל) ואח שלה(סמיון). בעיר בה התגוררו, גרו בבתים נמוכים ומסודרים, עם חצר משותפת. אפשר לתאר את זה כמו חצר אחת ענקית, שמסביבה היו בתים. בחצר הזו  היו מארגנים כל ערב, ארוחת ערב משותפת למשפחות של האחיות של סבתא רבה שלי. למשפחה של סבתא רבה היו ארבעה אחים וחמש אחיות. האחיות נהגו לעזור אחת לשנייה בהכנת האוכל, בבישולים, בעבודות משק הבית, נקיונות ושל הבית, כביסה,   טיפול, חינוך ושמירה על הילדים.

מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939 והסתיימה ב-1945,בזמן מלחמת העולם השנייה אבא של סבתא שלי נעדר (עד היום לא ברור לאן הוא נעלם או אם הוא נהרג).

בזמן המלחמה היה עוני ורעב בקזחסטן. כל מה שהיה לאכול זה ז'מיח (שזה שאריות דחוסות של גרעיני חמנייה עם קליפות).בגלל העוני בזמן המלחמה, לא היו לכל אחד נעליים. קנו זוג נעליים אחד לכמה אחים ונעלו אותם לפי התור.

סבתא שלי לא ממש זכרה את המלחמה עצמה, כי היא הייתה ממש קטנה. באזור של קזחסטן לא התנהלו קרבות, אבל כל החיים התנהלו סביב התמיכה במלחמה וזה השפיע על החיים בעורף.

הזווית האישית

סבתא אידה: מאוד שמחתי להיזכר בתקופה הקשה והמאתגרת הזאת, וגם שמחתי שנכדתי באה לבקר אותי  ומתעניינת בעבר שלי ובשורשים שלי.

ליאל הנכדה: מאוד נהניתי מהשיחה עם סבתא שלי, במיוחד בתקופה הזאת, שלא תמיד מזדמן לבקר אותה. אהבתי לשבת ולדבר בעומק על הדברים ועל ההיסטוריה של המשפחה. בנוסף לכך סבתי מתמודדת עם מחלת אלצהיימר ולא תמיד זוכרת דברים יום יומיים. לדוגמא האם היא אכלה היום. ולכן התפלאתי לגלות שהיא זוכרת את הזמנים של הילדות שלה בפרטי פרטים, ומספרת אותם בשמחה ובגאווה.