מאגר סיפורי מורשת

שמי משה שפיר, נולדתי ברוסיה בשנת 1946, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ויחד עם נכדי רועי אנו מתעדים את סיפורי.

הוריי

אימא שלי, בתיה, נולדה בשנת 1912 באוקראינה. אבא שלי דוד נולד גם באוקראינה בשנת 1913. בין השנים 1917-1920 הייתה מלחמת אזרחים ובזמן המלחמה היו רדיפות על היהודים. אימא ואבא שלי עברו לרוסיה בזמנים שונים. אחרי כמה שנים כל המשפחה הגרעינית של אימא שלי עברה לרוסיה והם גרו באותו בית, שש אחיות. אחרי שאבא שלי עבר לרוסיה הוא עבד כדוור והוריי התחתנו בשנת 1938. אחותי הגדולה אסתר נולדה בשנת 1940 ברוסיה בעיר מוסקבה. בגלל מלחמת העולם השנייה היגרו יהודים לאוזבקיסטן ושם נולדה בשנת 1943 אחותי האמצעית דורה. בשנת 1945 המלחמה נגמרה והוריי חזרו למוסקבה, בשנת 1946 אני נולדתי.

ילדותי

אני גדלתי במשפחה דתית. סבא שלי היה רב. אני זוכר שחגגנו את כל החגים אצל סבתא שלי, זו הייתה סוג של מסורת משפחתית. החג שאני זוכר הכי טוב הוא פסח, בו הילד הכי קטן שר את ארבע הקושיות ביידיש. כשאני הייתי הכי קטן, אז אני שרתי אותן. אני גם זוכר שבגיל קטן לימדו אותי לשיר את ארבעת הקושיות.

אני זוכר שהייתי בן 7 או 8, היה איזה יום ששיחקתי עם חבר שלי בכדורי שלג וחבר שלי זרק בטעות על אישה אחרת והיא חשבה שזה הייתי אני, אז היא צעקה אלי: "מה אתה בכלל עושה פה? יש לך מדינה משלך". אני נעלבתי מאוד אז רצתי מהר בבכי לאימא שלי ושאלתי אותה אם יש לנו בכלל מדינה, והיא אמרה לי: "כן, מדינת ישראל". שאלתי אותה למה אנחנו לא עוברים לשם, אז היא אמרה לי שאסור לדבר על זה ואם תופסים יהודי שאפילו חושב לעלות למדינת ישראל אז יכולים לשים אותו בבית כלא. אימא שלי מצאה לי מורה ליהדות, הוא לימד אותי להתפלל ולקרוא בתנ"ך. הוא גם היה המורה של בני הדודים שלי. כמובן שהמורה הזה היה רב, אני קראתי לו רבא.

ברוסיה התחילו ללמוד בבית ספר בגיל 7 והיו בתי ספר לבנים ובתי ספר לבנות. כשעליתי לכיתה ב' איחדו את כל בתי הספר בארץ לבתי ספר של בנים ובנות ביחד.

במהלך נעוריי המצב הכלכלי של המשפחה שלי לא היה טוב כל כך אז כבר בגיל 15 החלטתי שאני אלך לעבוד ביום ואלמד בערב. עבדתי בתור חרט מכוניות סקודה.

אוניברסיטה והצבא הרוסי

התחלתי ללמוד באוניברסיטה ובמסגרת הלימודים עשו לנו קורס קצינים. כלומר, פעם אחת בשבוע היה לנו שיעור קצינים והכנה לצבא. אחרי הלימודים שירתי חודשיים כקצין בצבא הרוסי באוקראינה ואחרי שהשתחררתי מהצבא הרוסי התחלתי לעבוד במכון לתכנון תחנות מים במחלקת חשמל ואוטומט. במכון הזה כל שנה בחרו עובד מצטיין ואחרי שנה בחרו אותי ושמו תמונה שלי בלוח של העובדים המצטיינים.

העלייה לישראל

בין השנים 1969-1971 התחילה עלייה מרוסיה לישראל ובשנת 1973 העלייה התחילה לגדול, אבל לא הרשו את זה ומי שרצה לעלות לארץ ישראל ותפסו אותו – הוא נשלח ישר לכלא. אנחנו לא ויתרנו ונלחמנו על זכויותינו. יצאנו להפגנות ואני נלחמתי ממש כי רציתי להגיע לארץ. אני חתמתי על מסמכים ומאמרים וכמה חברים שלי נשלחו לכלא בגלל הרצון לעלות לארץ ישראל. בשנת 1971 הממשלה אישרה את העלייה לארץ ישראל ואני עליתי לארץ. בערב שמחת תורה הגענו למעלות.

צה"ל

התגייסתי ביוני בשנת 1973 לחיל התותחנים. אחרי הטירונות התחלתי קורס תותחנים וממש לפני שסיימתי את הקורס התחילה מלחמת יום כיפור. שלושה או ארבעה ימים לפני המלחמה הייתי חולה, אז הייתי בבית יום אחד והלכתי לבית כנסת עם אבא שלי. פתאום נכנסו חיילים והם פנו למישהו, הוא קם והלך אז אני הבנתי שיש משהו לא בסדר. הלכתי הביתה מהר ונסעתי לבסיס, אבל אף אחד לא היה שם כי שלחו את שתי הסוללות של הבסיס. אחרי שסוללה אחת חזרה, שלחו אותנו לעלות לרמת הגולן וכשהגענו לרמת הגולן התחלנו לירות ולהפציץ. בהפצצה הזאת נפצע חבר שלי ממוסקבה, יוני גולדברג, אבא לשני ילדים. נורא פחדתי על הבריאות שלו אבל אחרי המלחמה כשחזרנו לבסיס נודע לי שהוא בריא.

אחרי שבוע הכוחות שלנו שחררו את כל רמת הגולן. אחרי זה העבירו אותנו ללבנון עד לסוף המלחמה. בזמן המלחמה נהרגו חמישה חברים שלי. אחד מהחברים, ג'ולי פרידמן, עולה חדש מברזיל, נפל לשבי סוריה. אחרי המלחמה היינו צריכים לחזור לבסיס. בבסיס המפקד שלי נתן לי אישור לחזור הביתה רק אם אני חוזר מחר בבוקר. בבסיס למדנו להשתמש בתותחים חדשים אמריקנים. אחרי אימונים בנגב נשלחנו למצרים אבל זו הייתה סוף המלחמה אז לא הייתה פעילות צבאית, פשוט עמדנו שם בלי לעשות כלום וחודש לפני השחרור החזירו אותנו לבסיס. במאי שנת 1974 השתחררתי משירות.

החיים אחרי הצבא ועד היום

אחרי הצבא עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד באלקטרה מעליות ותפקידי היה לתכנן לוחות פיקוד, ולשלוח את התכנית למפעל שמייצר לוחות בקרה. בגלל שלא עבדתי במעליות לפני זה, הצטרפתי לטכנאי מעליות והוא לימד אותי. אני תפסתי את העניין מאוד מהר. יום אחד המנהל של אלקטרה אמר לי שיש פרויקט של מעליות מסובכות בבית חולים הדסה בירושלים והוא ביקש שאני אהיה אחראי על הפרויקט כי יש לי כישרון גדול. ניהלתי את הפרויקט אבל זה היה קשה כי ההוראות היו באנגלית, בגלל שהחברה של המעליות הייתה חברה בין לאומית. בבית הספר למדתי גרמנית ולא אנגלית, אבל בסופו של דבר הסתדרתי. החברה שכרה לי דירה בירושלים. הפרויקט לקח כשנה.

אחרי שהפרויקט הסתיים הייתה חגיגה גדולה בגלל שהקימו בית חולים חדש, והמנכ"ל של החברה בא והמנהל שלי אמר לו: "זה האיש שניהל את הפרויקט" והצביע עלי. המנכ"ל לחץ לי את היד ואמר לי כל הכבוד. אני חזרתי לתל אביב ומינו אותי למנהל מחלקת חשמל. באלקטרה ניהלתי עוד כמה פרויקטים במלונות, במשרדים ובבניינים גבוהים.

באותה תקופה פגשתי את אורלי ובתאריך 10.10.1977 עלה בן דוד שלי אדיק גלמן. הוא לא היה רק בן דוד הוא היה גם החבר הכי טוב שלי. באותה שנה (1977) אני ואורלי התחתנו. בספטמבר 1978 נולד הבן הבכור שלי, קראתי לו הדר. גרנו בהרצליה. בינואר 1979 אימא שלי בתיה נפטרה ואבא שלי נשאר לבד. אני לא רציתי להשאיר אותו לבד, כי הוא גם היה חולה, אז החלטנו לעבור לכפר סבא. בהתחלה גרנו אצל אבא שלי. במרץ  שנת 1982 נולדה לי ילדה שנייה יפהפיה. אני קראתי לה על שם אימא שלי שקראו לה בתיה (בתי). אז עברנו כבר לדירה משל עצמנו. כל יום אחרי העבודה באתי לבקר את אבא שלי כדי לראות מה שלומו.

באותה תקופה החלטתי להתחיל חיים עצמאיים כדי להרוויח יותר כסף, אורלי לא עבדה בזמן הזה. עבדתי שלוש שנים בתור עצמאי. זה לא היה קל כי זה היה הרבה שעות עבודה. בשנת 1986 חבר שלי מאלקטרה הציעה לי לפתוח חברת תיקון מעליות והסכמתי. קראנו לחברה "אומר מעליות". ובגלל שהיינו טובים במקצוע והיינו אמינים, אז היו לנו הרבה לקוחות והחברה גדלה. בנובמבר שנת 1986 נסעתי לחיפה לטפל במעלית. בדרך לשם הודיעו לי שאורלי נמצאת בבית יולדות אז הסתובבתי, ושהגעתי לשם נולד לי הבן השלישי שלי, קראתי לו אופיר. אני זוכר שיום אחד באתי אל אבא שלי ואחד השכנים שלו אמר לי: "בוא מהר, הילד שלך בוכה", אז יצאתי וראיתי את הדר מחזיק את אופיר ואופיר בוכה. הדר היה אז בן שש, שאלתי את הדר: "איפה אורלי?" והוא אמר לי שהיא ובתי (הילדה שלי) נסעו למקום כל שהוא. אז כמובן לקחתי את אופיר וחשבתי לעצמי, איך הדר ילד בן שש יכול לסחוב תינוק בן כחצי שנה מהבית שלנו עד לפה.

באותה תקופה השלטון ברוסיה לא נתן להיכנס ולצאת מרוסיה, כך שלא יכולתי לבקר שם משפחה וחברים שהיו שם. אחרי זה התחלף השלטון ונסעתי לרוסיה לבקר את כולם. שנת 1989 חברים שלי עלו לארץ ולא הייתה להם דירה אז הם עברו לגור אצלנו. לבתי ואופיר היה חדר ולהדר היה חדר. כשהם ישנו אצלנו הדר ישן עם בתי ואופיר. אחרי זמן מה אומר מעליות החליטה לבנות מעליות ולא רק לתקן.

עם כל הילדים שלי נסעתי בזמן של הבר/בת מצווה שלהם לחוץ לארץ, אבל עם הדר לא נסעתי בזמן, אז נסעתי איתו רק בגיל 16. זו הייתה שנת 1994. כשנסעתי עם הדר היינו בלוס אנג'לס ובשלושה-ארבעה ימים עברנו על כל הפארקים שם. בשנת 1996 נולד הבן הרביעי שלי, דניאל. עם כל הילדים שלי דיברתי רוסית עד גיל שנתיים וזה לא עבד – הם לא דיברו רוסית כמו שרציתי, אבל עם דניאל דיברתי עד גיל חמש רוסית וגם לימדתי אותו לכתוב ברוסית, הוא ידע לכתוב ברוסית עוד לפני שהוא ידע לכתוב בעברית. בשנת 2000 נסענו כל המשפחה לארצות הברית.

סרטון תיעוד של סבא משה שפיר: 

הזוית האישית

רועי: היה לי כיף לשמוע את הסיפור וללמוד על המשפחה, הכתיבה הייתה נחמדה אפילו שהיא הייתה ארוכה.

סבא: היה לי כיף לספר את הסיפור ולחזק את הקשר שלי עם רועי.