מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל מלאיוב, נולדתי בשנת תשי"ח-1958 להוריי גבריאל ושרה אחונוב בטשקנט שברוסיה. אני החמישית במשפחה, יש לי אח אחד, אליהו חיים, וחמש אחיות: בת-שבע, רבקה, לונה, מפרת ושפרה.

אבי היה סופר סת"ם, מתקן מזוזות וספרי תורה וחורט מצבות. הוא היה אדם מיוחד במינו, רוחני מאוד. הרוחניות הייתה בולטת אצלו ותמיד חינך אותנו להיות שמרנים. אבי היה גבוה והיו לו כתפיים רחבות. הוא נהג ללכת תמיד עם מעיל ארוך בצבע שמנת. אמי הייתה מפרנסת את ביתנו בכל עבודה שהזדמנה לה. היא הייתה מאוד אכפתית ועוצמתית. יחסית לאבי היא הייתה נמוכה. אמי כיסתה את ראשה במטפחת. תמיד התרשמנו מהתקשורת בין ההורים שבכל דבר היו מתייעצים אחד עם השני.

החיים בטשקנט

באזור שנולדתי לא היו בניינים אלא רק וילות ענקיות. ברזים לא היו בבתים. פעם בכמה זמן היינו הולכים לתחנה מרכזית מיוחדת, ומשם היינו לוקחים דליים של מים. פעמיים שלוש בשבוע אני ואחיותיי היינו מביאות דליים של מים מהברז המרכזי, שהיה מיועד רק לשתייה, הכנת מרק ועוד… היו בתים שבחצרותיהם היה מעיין והיו משתמשים במים האלה. לא היו מקלחות בבתים, כדי להתקלח היו הולכים לבתי מרחץ ורק בקיץ היינו מחממים מים בבית ומתקלחים במים האלה. באזורינו ובזמננו לא היו מלחמות, אבל היו המון רעידות אדמה. גרנו בשכונה של גויים, והיינו המשפחה היהודית היחידה בין המון משפחות של גויים.

ביום יום היינו אוכלים ביצה וירקות (ירקות לא תמיד היה – מרוב הקור). היה לנו בבית חדר עם חביות גדולות שלא היינו מכניסים חמץ ושמה היו לנו חביות יין לפסח ולכל השנה. לקראת שבת היו לנו המון הכנות. היינו לוקחים תרנגול מהלול שבחצר, הולכים לשוחט ומכינים את העוף להכשרה לכבוד שבת. את המצרכים הבסיסים קנינו בשוק: שמן, אורז וקמח. את הפירות והירקות הינו קוטפים מהגינה שבחצר.

בגיל שבע נכנסתי לבית הספר שבטשקנט. לבית הספר שלנו קראו 115. התלבושת בבית הספר הייתה תלבושת אחידה: חולצה לבנה, סרפן שחור ומטפחת אדומה קשורה לצוואר. אסור היה לבוא לבית הספר עם שיער פזור. אפשר היה להגיע רק עם צמה, שתי צמות או קוקו אסוף חזק. בבית הספר לא היו לי חברות והמשחקים שלנו היו קלאס, חמש אבנים, חבל קפיצה ולפעמים כדור. המשחק הקבוע היה תופסת. למדתי בבית ספר של גויים, בנים ובנות ביחד. היינו רק שתי בנות יהודיות בכיתה. כל המורים שלנו היו גויים, חוץ ממורה אחד שהיה יהודי וגם המנהל, אך הם לא היו דתיים, לא היה אכפת להם מהיהודים ולא היו מתחשבים בהם כלל. המקצועות שלמדנו: כימיה, גאוגרפיה, התעמלות, מחול, אלגברה ועוד.

העלייה לארץ

בחסדי ה' קיבלנו אישור יציאה ומהר מאוד התחלנו להתארגן לנסיעה וטיסה. אבא שלי ניסה למכור את הבית כדי שיהיו לנו כסף לכרטיסים. ארגנו את כל תכולת הבית בארגזים, ואבא שלי יצא למוסקבה כדי שיהיה לנו מקום ללון בו בשבת. אנו הילדים יצאנו עם אימא שלי יומיים אחרי אבא במטוס למוסקבה. אמא הכינה את כל המאכלים לשבת בבית ולקחנו אותם איתנו. באמצע הטיסה הודיעו שיש תקלה במטוס וחייבים לנחות. נחתנו במקום קר מאוד, מינוס עשרים וארבע מעלות! היינו חייבים להוריד את המזוודות והחבילות מהמטוס ולחכות למטוס אחר שיגיע. קרוב לשש שעות היינו בתוך רפת מקומית שהרצפה בה הייתה מכוסה בבוץ ואי אפשר היה לשבת. עמדנו כל הזמן עם המזוודות ביד כדי שלא יתלכלכו.

ב"ה הגענו לארץ בשנת תשל"א מלווים בברכתו של הרבי מליובאוויטש. תחילה גרנו בנתניה, אני הייתי בת שלוש עשרה ולמדתי בכפר חב"ד בפנימייה של בית רבקה. בבל שבת שלישית היינו נוסעות הביתה. הכרתי המון חברות שהגיעו מכל מיני ערים ברוסיה.

נישואיי

לאחר שסיימתי את לימודיי בבית רבקה, עבדתי כמזכירה באחת החברות. כשהגעתי לגיל השידוכים, הציעו לי בחור שגר בקרית מלאכי ועובד בראשון לציון. הוא היה בחור חסידי מאוד ולמד במסירות נפש במחתרת בסמרקנד, כל פסיעה שם הייתה מלווה במעקב. פעם אחת הוא יצא מהבית שבו הייתה המחתרת ומעבר לכביש חיכה לו אדם שניגש אליו ושאל אותו: "יצאת מהבית הזה עכשיו?" והצביע על הבית שממנו הוא יצא. והוא אמר בתוקף: "לא יצאתי משם ואני לא יודע על מה אתה מדבר?" הסתובב והלך. הוא נתקל בהרבה מצבים של מסירות נפש. תקופה ארוכה הוא היה שוחט ונסע עם אופניים לבתים של אנשים ושחט להם עופות.

ההורים שלי ביררו המון על הייחוס של הבחור ובעיקר היה חשוב להם לדעת שכולם במשפחה יהודים. כתבנו מכתב לרבי, קיבלנו ממנו תשובה יפה והשתדכנו.

החתונה הייתה בסגנון של סמרקנד בחודש אדר א' בחצר בחנייה מול בית ספר חב"ד בנות בקריית מלאכי. כל השכנים והמכרים נרתמו לעזרה. בזמננו לא היו כלים חד פעמיים ולכן כולם תרמו כוסות וכלים שונים שהיו להם. לחתונתי קנו מאתיים עופות, הביאו שוחט ושחטו את העופות בחצר הבית. כולם באו לעזור בהכשרת העופות: הורידו את הנוצות, פתחו את העוף והוציאו את החלקים, הסתכלו שהכל נקי בלי נקודות. אם היה ספק לקחו לרב ירוסלבסקי והוא פסק אם העוף כשר או לא. לאחר מכן לקחו קערות ענקיות, מילאו מים, ושמו את העופות לחצי שעה, שטפו טוב, והמליחו לשעה שלמה. רק אחרי כל תהליך ההכשרה אפשר היה להכניס את העוף לבישול. ליום זה קראו יום הכשרת העופות.

חפץ היקר לליבי

סידור תפילה של אימא שלי ז"ל. אבא שלי ז"ל קנה לה את הסידור כשעלינו לארץ. אימא הייתה מתפללת בו עד יומה האחרון. אני זוכרת שהיא לא הייתה מרימה ראש מהסידור, מתפללת מילה במילה, מדגישה כל אות ומזכירה כל אחד ואחת ומברכת. בחו"ל היה לנו סידור ועוד כמה ספרי קודש, אבל לא הצלחנו להביא אתנו את כל ספרי הקודש. השארנו אותם עבור היהודים שלא יכלו עדיין לעלות לארץ. הם ביקשו שנשאיר להם את הסידורים, שכן "אתם עולים לארץ ישראל ויש שם הכול" הם אמרו.

מסירות הנפש של סבא ניסים

אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים של מסירות נפש של סבא של בעלי בסמרקנד:

שבעים שנה היה סבא ניסים מוהל בקרב החסידים והיהודים בכלל. יום אחד סבא הוזמן סבא לראש המחוז של העיר והשמועה פשטה מהר בקהילה היהודית שבעיר. כולם חששו לחייו, כי מי שהוזמן לשם לא חזר משם…

סבא ניסים בטבעו היה אדם מאוד תקיף. דיבורו היה ישיר ויציב והוא לא חשש מכלום אף פעם. הוא התארגן ללכת לראש המחוז כשבכיסו כוס קידוש וסידור, איתם הלך לכל מקום. סבא הגיע למשרד של ראש המחוז, והוא החל לחקור אותו על כך שהוא עושה עבודות נגד החוק. סבא ענה לו ללא פחד: "אני לא מבין על מה אתה מדבר? אני לא עושה דברים נגד החוק!". החקירה נמשכה מספר שעות ובסיומה ביקשו ממנו להגיע גם למחרת. למחרת התייצב סבא שוב באותו משרד. הפעם ראש המחוז היה לבד בחדר עם סבא. הוא ניצל את ההזדמנות ואמר לו "שמעתי שאתה סוחר בכלי כסף". סבא מיד הוציא את הכוס קידוש מהכיס, ואמר "זה המוצר שיש לי, אין לי עוד משהו". ראש המחוז לקח ממנו את הכוס ואמר לו שיש לו משימה, "אשתי ילדה בן לפני שמונה ימים, הנה הכתובת, לך לעשות את הברית, לא שמעת ממני כלום. לאחר שתבצע את המשימה תקבל חזרה את הכוס". בלי להסס הלך סבא לפי הכתובת, נכנס לחצר המיועדת, ושאל "איפה התינוק?". העוזרת יצאה מיד והובילה אותו לחדר של התינוק. סבא עשה בשקט את הברית, נתן הוראות לעוזרת, והלך. לאחר כמה שעות הוא חזר לוודא שהתינוק במצב טוב ומשם הלך לקחת את כוס הקידוש מראש המחוז. אף אחד לא ידע מה הייתה השליחות שם? ואיך הוא חזר? מקסימום חשדו שהוא משתף פעולה איתם, ולכן לא מציקים לו ולא עושים לו בעיות.

הוריי בנסיעה הראשונה שלהם לרבי מליובאוויטש לקראת ראש השנה תשמ"ג

הזוית האישית

סבתא אביגיל: מאוד נהניתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי נעמי חנה המקסימה. אני לא יודעת אם בלי התכנית הייתי ככה יושבת עם נעמי חנה ומעלה זיכרונות. ישבנו יחד, העלינו זיכרונות, היא שאלה אותי שאלות שעזרו לי להיזכר בעברי. נהנינו מאוד ביחד. מאחלת לך נכדתי היקרה שתצליחי בהמשך דרכך ויחד נזכה לגאולה האמתית.

הנכדה נעמי חנה: נהניתי מאוד עם סבתא בתכנית "הקשר הרב דורי". אני מאחלת לך סבתא יקרה שתמשיכי להיות בעוד המון תכניות כאלו עם נכדותיך האהובות.