מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי ראיסה, מקור שמי הוא על שם סבתא מצד אמא. שם משפחתי הוא וולשטין ולאחר הנישואים הוא שונה לאוסטרובסקי. נולדתי באוזבקיסטן בעיר קטקורגן- Kattakurgan, ובגיל 26 עברתי לעיר גדולה יותר – לטשקנט .תאריך הלידה שלי הוא 18.5.1948. נולדתי באוזבקיסטן כי הורי פונו מבלארוס בזמן המלחמה ונשארנו לחיות באוזבקיסטן. אני הבת הצעירה במשפחה עם שני אחים גדולים: אח אחד בנימין (ז"ל) גדול ממני ב- 13 שנים ואחות גדולה בשם בלה, הגדולה ממני ב16 שנים.

בלה, אחותי הגדולה, נולדה בשנת 1932 בבלארוס במשפחת אלטמן לאם שרה (אמי) ולאביה לזר אלטמן. בתחילת המלחמה גייסו את אביה והוא נהרג בשדה הקרב. לאחר מכן אמי נישאה מחדש ועם הילדים פונתה לאוזבקיסטן ביולי שנת 1941. אחותי גדלה, למדה והקימה משפחה. אחותי עבדה בבית הספר כמורה בשפה גרמנית (מכיוון שהיא יודעת את השפה יידיש). האופי שלה כמורה תמיד היה מאוד קשוח, אך מצד שני מאוד אנושית כלפי הילדים שלמדו בבית ספרה. בשנות ה-70 היא עברה לעיר גדולה ומפותחת יותר: טשקנט. בטשקנט גם עבדה כמורה בבית ספר ועם השנים ניהלה אותו כסגנית מנהלת בבית ספר. בשנת 1990 החליטה לעשות עלייה עם ילדיה ונכדיה. כיום אחותי חיה בקנדה.

מכיוון שהייתי הכי קטנה במשפחה קיבלתי יותר תשומת לב, יותר מאשר אחי הגדולים, שגדלו וחיו בזמן המלחמה. גדלתי בעיר קטנה שחיו בה אנשים מכל מני עמים (אוזבקים, רוסים, יהודים וכו'). כולנו גדלנו ביחד ורוב הזמן שיחקנו בחוץ, לא משנה מזג האוויר (קיץ, חורף). גרנו בבית בן 2 חדרים. בחדר אחד גרו סבא וסבתא ובחדר השני גרתי עם ההורים והאחים ביחד. המטבח היה נמצא בכניסת הבית, גרנו בבית משותף עם השכנים ובבית היו 8 משפחות. הייתה לנו גינה משותפת. כל הילדים שיחקו ביחד וגדלו ביחד, כל אחד עזר לשני. אהבנו לשחק מחבואים עם החברים או השכנים ואהבו לשחק בשכונה. גם כיום משחקים במשחק הזה וזהו משחק מאוד מוכר.

בברית המועצות לשעבר, כשהייתי בגילאים 7-9, הייתי בקבוצת החילוץ של בית הספר. בראש הקבוצות האלה עמדו מדריכים מחלוצי בית הספר, "לקומסומול". בקבוצות האלה התכוננו ילדים לכניסה לאיגוד החילוץ על שם לנין .למדתי בבית ספר "קרל מרקס" מספר 3 במשך 10 שנים. אחר כך למדתי באוניברסיטה במשך 5 שנים ושם השלמתי תואר בספרות רוסית ולשון. בחרתי את המקצוע הזה בגלל שלקראת סיום בית הספר עשינו סדנאות לילדים קטנים, לאחר השיעורים התחברתי מאוד למקצוע הזה. לכן בחרתי ללמוד את התחום לעומק, ובגיל 20 התחלתי ללמד ילדים בכיתות א'- ד' בבית הספר על שם "מומינוין" מספר 4. אני מאוד אהבתי ללמד את הילדים האלה, הם היו מגוונים מאוד ממקומות שונים, אז הם התקשו בהגיית הרוסית. הייתי נשארת איתם שעות נוספות בבית הספר כדי לעזור ולתת להם תמיכה ועזרה בלימודים. לימדתי למשך 4 שנים בבית הספר.

מכיתה ב' הייתי בחוג התעמלות אמנותית, השתתפתי בתחרויות בין בתי ספר ובין עירוניים. החוג התקיים בשעות הפנאי 4 פעמים בשבוע במשך שעתיים ביום. בחוג ידענו לבצע תרגילים המשלבים תנועות בלט, אקרובטיקה, ומחול עם מכשירי חישוק, אלות, חבל, סרט וכדור. התרגילים התבצעו בליווי מוזיקלי על משטח בגודל 14×14 מטר. תמיד הייתי מאוד נהנית מזה והייתי זוכה לראות מקומות חדשים עם חברים שלי, ולטייל עם הקבוצה.

מאז שהייתי ילדה קטנה ועד היום אני חוגגת את ה"נובי גוד". שבוע לפני החג היינו מקשטים כל הבית, ילדים היו כותבים מכתב ל "סבא כפור" עם בקשות שחלמנו עליהם ורצינו שיתגשמו, וביום האחרון של השנה היינו מכינים אוכל טעים, מארחים את כל המשפחה והחברים וחוגגים את השנה האזרחית החדשה עד לפנות הבוקר. בבוקר בשנה החדשה היינו מקבלים מתנות, לא תמיד מכובדות, אבל כילדים תמיד היה כיף לקבל מתנות.

בחג ה-7 לנובמבר (הידוע גם כ"מהפכה הבולשביקית"), היינו משתתפים בתהלוכה שהייתה במרכז העיר כל שנה. החג הוא במקור – המהפכה הבולשביקית. במהפכה זו הבולשביקים, בראשות ולדימיר איליץ' לנין, הפילו את ממשלת אלכסנדר קרנסקי. מהפכת אוקטובר הביאה להקמת שלטון קומוניסטי בברית המועצות, אשר התקיים עד 1991. מהפכת אוקטובר הייתה השלב השני במהפכה הרוסית של 1917. קדמה לה מהפכת פברואר בה עבר השלטון מידי הצאר, ניקולאי השני לבית רומנוב, אל גאורגי לבוב שעמד בראש הליברלים. כך למעשה פסק שלטון הצארים, בן חמש מאות השנים. ביולי של אותה השנה עבר השלטון לידי אלכסנדר קרנסקי.

עוד חג אהוב הוא 8 במרץ (יום האישה בינלאומי). החג הזה הוא אהוב עליי, האווירה הייתה תמיד אביבית והכל היה יפה בחוץ, היינו עורכים ארוחה בבית והייתי מקבלת פרחים ומתנות בגלל היותי אישה. בסביבות גיל 10 קרה מקרה שבו הסבא האהוב שלי חיים נפטר. לקחתי את זה מאוד קשה יותר, מהאחים הגדולים, כי הייתי מאוד מחוברת אליו והוא תמיד הקדיש לי הרבה זמן כדי לשחק איתי. מכיוון שגדלתי באוזבקיסטן המאכל האהוב עליי הוא "פלוב". פלוב הוא מאכל אוזבקי אותנטי. הוא מורכב משלושה מרכיבים עיקריים: בשר, אורז, גזר וחומוס פול. פלוב הוא מנה מאוד גדולה שהייתה משביעה את כל המשפחה, את המאכל רוב הזמן מכינים גברים בחוץ או בבית, כי זה לכל המשפחה ובסיר (מיציקה) ענק. לאחר הכנה מסדרים את המאכל בצלחת גדולה בשכבות. אורז ואז מוציאים גזר שחתוך ידני ומעליו בשר, ובאמצע מניחים שום שלם.

 מלחמת העולם השנייה

נולדתי שלוש שנים אחרי המלחמה אבל אבי נלחם במלחמת העולם השנייה בין השנים 1941 – 1945. כאשר המלחמה התחילה, לקחו אותו להילחם. מתחילת המלחמה בגיל 29 הוא גויס לצבא האדום. הוא השתתף בכמה קרבות חשובים כמו: הקרב על כיבוש העיר קנינסברג (שטח רוסי כיום הנקרא קלינינגרד) ועל זאת קיבל מדליה. כמו כן השתתף על קרב כיבוש ברלין וגם על כך יש לו מדליה. הקרב על ברלין היה אחת המערכות האחרונות שהתנהלו בזירה האירופית של מלחמת העולם השנייה, וזו הייתה המתקפה האחרונה של הצבא האדום במסגרת המלחמה נגד גרמניה. הקרב החל ב19 באפריל בשנת 1945 והסתיים ב8 למאי 1945 עם כניעת גרמניה הנאצית. במהלך הקרב השתלט הצבא הסובייטי על רוב השטחים, שנכללו מאוחר יותר בשטח גרמניה המזרחית (אזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה), כולל העיר ברלין, בירת הרייך השלישי.

בספטמבר 1945 קיבל אבי מדליה על כניעת האימפריה היפנית. כניעת האימפריה היפנית שחלה בתאריך 2 בספטמבר 1945, הייתה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, והביאה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. במסגרת הצהרת פוטסדאם שפורסמה ב-26 ביולי בשנת 1945  דרשו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית מיפן להיכנע ללא תנאי, ואיימו עליה ב"הרס מהיר ומוחלט" אם היא תסרב. יפן דחתה את תנאי הצהרת פוטסדאם, אך החל מאביב 1945 ניהלה ההנהגה היפנית מגעים חשאיים עם ברית המועצות הניטרלית, בניסיון לשכנע אותה לשמש כמתווכת בינה לבין בעלות הברית. תקוותם של היפנים הייתה כי תיווך סובייטי יאפשר להם להגיע להסכם נוח עם בעלות הברית. אולם מאמצי היפנים היו לשווא, שכן ללא ידיעתם, במקביל למגעים שניהלה ברית המועצות איתם, נערך הצבא הסובייטי לתקוף את יפן ולהפר בכך את הסכם הניטרליות הסובייטי-יפני שנחתם בשנת 1945. באחד מן הקרבות אבי נפצע מרסיסים בכמה מקומות בגוף העליון ואיבד את העין. הוא עבר שיקום ולאחר מכן חזר לחזית עד סוף המלחמה.

אבי עד ימיו האחרונים סיפר על המלחמה ועל הקרבות שנלחם בהם. בהמשך הוא קיבל עוד מדליות נוספות על כיבוד גרמניה, בכל עשותו היה מקבל מדליה (עד היום שמרתי אותן ואני מראה לקרובים, נכדים ולחברים). בתאריך 9 למאי כל שנה היה קשה לו במיוחד, מכיוון שאיבד חברים במלחמה והתעצב על כך שהם לא הגיעו איתו עד סוף המלחמה. אבי נפטר בשנת 1974.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1995 בגיל 47 עם בתי הקטנה, פאינה. הגענו לארץ לעיר בת ים שם גרה בתי הגדולה, ליה (לאה), שעלתה לארץ לפנינו במסגרת עליית צעירים לקיבוץ "כינרת" בשנת 1993. עלינו מכיוון שהחיים באוזבקיסטן נהיו קשיים ובלתי נסבלים, האנטישמיות גברה מיום ליום. בכל פינה הייתי שומעת שאני יהודייה, מפריעה ותופסת מקומות עבודה. בנוסף עליתי לארץ בגלל שרוב משפחתי כבר עלתה וכולם התחילו להקים משפחות בארץ. "לאט, לאט ברית המועצות התחילה להתפרק ונהיה קשה יותר לחיות…"

תנאי האקלים היו לי מאוד קשיים בבת ים, אז החלטתי לנסות עוד מקומות שקרובי המשפחה כבר גרים בה (כמו חיפה, טבריה, נצרת עילית וכו'). באותו זמן מאוד היה חשוב לי לחיות קרוב למשפחה, כל ההסתגלות בגילי הייתה די קשה, ולאחר הביקור שלי בנצרת עילית החלטתי להישאר ולהקים בית בנצרת עילית. התקשיתי למצוא עבודה בגלל הגיל והשפה, לאחר לימודים באולפן התחלתי להכיר אנשים חדשים ולאט לאט הבנתי שהחלטתי הייתה נכונה ואולי הייתי צריכה לעלות כאשר הייתי צעירה יותר: ככה אולי זמן הסתגלות הייתה יכולה להיות יותר קל ופשוט.

הזוית האישית

הנכד עידן: נהניתי מאוד לעשות את העבודה ביחד עם סבתא שלי. גיליתי הרבה דברים חדשים עליה ועל צורת חייה, נפתחו בפניי הרבה סיפורים והיסטוריה על המשפחה שלא ידעתי עליהם, כמו הסיפורים על המלחמה והמדליות של סבא רבא שלי, ועל אחותה של סבתא וגם על צורת חייה בתור ילדה קטנה. לאחר סיפור העלייה של סבתא הבנתי כמה החיים מחוץ לישראל ליהודים הייתה קשה, אז וכמה טוב שנולדתי כאן. האנטישמיות הייתה שם בלתי נסבלת בשבילם ולא אפשרה להם לחיות באיכות חיים נורמלית.

סבתא ראיסה: אני תמיד נהנית שמתעניינים בהיסטוריה של החיים שלי, במיוחד כשזה אחד מהנכדים שלי . במהלך העבודה, כשסיפרתי את כל הסיפורים, הרגשתי כאילו אני חווה את כל הדברים מחדש, כאילו הרגעים עוברים לי מול העיניים. ההרגשה הזאת הייתה לי מאוד נעימה ושמחתי להזיכר בעבר שלי.