מאגר סיפורי מורשת

סבי וסבתי

סבתי שמה היה אסתר וסבי שמו היה עבדו, הם נולדו וחיו בעיר חנאקין שבעירק.

ההורים מצד אבא שלי היו עשירים. היה להם שלוש חנויות. הם מכרו הרבה משקאות חריפים, בדים, סיגריות ועוד הרבה דברים. לכל אח היתה חנות.

התפקיד של אבי היה לקנות סחורה לחנויות שלהם. אבי היה הבכור במשפחה, היה נוסע לבגדד לקנות סחורה. לאבי היו חמישה אחים ואחות אחת.

שם סבתי מצד אמי היה נעימה ושם סבי מצד אמי היה יצחק לוי, שניהם נולדו וחיו בעיר שהרבן שבעיראק.

הוריי היו עשירים. סבי היה צורף. אמי הייתה עקרת בית. היה לה כובסת, עוזרת. לאמי סעידה היו ארבעה אחים ושלוש אחיות. אמי סעידה הייתה הבכורה במשפחה ומאוד מפונקת וסיימה את התיכון בעירק. בביה"ס למדו בנים בנפרד ובנות בנפרד. לאחר הלימודים אבי היה הולך לבית הכנסת ללמוד שיעורי תורה. סבא שלי, יצחק לוי, היה בעירק צורף, הייתה לו חנות והוא עשה לנו הרבה תכשיטים מזהב ויש לנו חלק מהם עד היום.

הנשים בעיראק לא עבדו מחוץ לבית. הבית של הורי היה על יד נהר הפרת. היה לנו בית בן שתי קומות. בקיץ היינו ישנים על הגג למעלה כי היה חם מאוד. ליד הבית של הוריי היה בסיס, שם אבי שירת בצבא, כל הקצינים היו קונים מסבי זהב לנשים שלהם, והיו באים לסבי הביתה להתארח וסבתא שלי, נעימה, הייתה מכינה הרבה מאכלים טעימים.

הבילוי שלנו בעיראק בשבת היה יציאה לפיקניק. כל המשפחה היינו לוקחים אוכל והולכים לשבת מתחת לעצי התמר. שבעים סוגי עצי תמר היו בעיראק, והביאו מהם זרעים לארץ ישראל וזרעו אותם בארץ.

בחג פסח היה אבי לוקח אותנו לטייל בכל העיר. היינו יושבים בכרכרה ומטיילים. היחסים שלנו עם הערבים בעיראק היו טובים מאוד, לאמי הייתה חברה הכי טובה ערביה. הערבים מאוד אהבו וכיבדו את היהודים בעיראק. שאלתי את הוריי אם הם ידעו או שמעו על השואה. אבי סיפר לי שהם שמעו ולא האמינו שזה אמיתי. ברגע שקמה מדינת ישראל המצב בעיראק הידרדר, התחיל פארהוד (מהומות). כאשר קמה מדינת ישראל התחילה שנאה גדולה ליהודים. לקחו את סבא שלי עבדו אבא של אבי לכלא.

אח של אבי היה פעיל בתנועה הציונית והוא אמר לנו שאנו חייבים לברוח מעיראק מהר ולא לצאת כולם יחד שלא יחשדו שאנו בורחים. יצאנו בקבוצות קטנות. אמי לקחה סדין הכניסה בתוכו כמה בגדים לי ולאחי ולקחה את כל הזהב שלה. אבי שילם הרבה כסף לנהג משאית והוא לקח אותנו לגבול פרס. שאר המשפחה שלנו יצאו בקבוצות קטנות. השארנו בעיראק את כל הזיכרונות, את כל הרכוש, הבית הכל. הגענו בלילה לפרס, שם קיבלו אותנו יפה. היה הסכם בין ישראל לפרס. היינו בפרס שלושה חודשים. לאחר שלושה חודשים מטוס לקח אותנו לארץ ישראל. כעבור תקופה קצרה, הגיעה כל המשפחה שלנו כולל סבי שהיה בבית הכלא. כל המשפחה של אמי הגיעה להוד"ש. כל המשפחה של אבי הגיעו למושב נתיב השיירה בצפון הארץ.

1950: זיכרונות מהימים הראשונים בארץ ישראל

במושב נתיב השיירה הייתה ילדותי, הגענו למושב בשנות ה- 50. מושב ללא מים ללא מדרכות וללא כבישים. גרנו באוהל שלושה חודשים. כשירד גשם, המים זרמו בתוך האוהל. כעבור שלושה חודשים קיבלנו במושב צריף קטן וארבע מיטות מברזל כאשר ירד גשם שמענו חזק את הגשם. השירותים היו בחוץ בחצר, מין בור כזה באדמה. כעבור שנתיים חברת "סולל בונה" בנו לנו בית והשמחה הייתה גדולה. קיבלנו פרה, ויש לנו עשר דונם אדמה. מושב נתיב השיירה קרוב לעיר נהריה בצפון הארץ.

מול המושב שלנו היו כפרים ערבים: דיר יאסין ואבו סנאן אין מה לקנות, וגם אין כסף. אבי אדם חרוץ מאוד, התחיל לעבוד את האדמה ואנחנו עזרנו לו. זרענו ירקות, השקנו, ולאט לאט המשק שלנו פרח. היה לנו כל טוב: ירקות, הייתה פרה שנתנה חלב מדי יום. אבי נסע לנהריה, קנה כדורים מיוחדים בבית מרקחת, לקח שק נקי, ובבית הכניס חלב, כדורים, ושם על זה אבן גדולה, בבוקר כשהתעוררנו, הייתה לנו גבינה. אבי גם מכר גבינה וגם מכר ירקות מהשדה. זרענו אז גם טבק, כאשר גדלו העלים השחלנו בחוט שמשון ושמנו על חמורים מעץ ליבוש. לאחר מכן מכרנו את הטבק. אבי בנה בחצר בריכה קטנה, הוסיף בפנים מים וכמה ברווזים. אחי משה ואני היינו יושבים בבריכה ומשחקים. היה לנו גם לול עם תרנגולים ותרנגולות בכל יום הם הטילו ביצים.

זכרונות משנת 1955 – מושב נתיב השיירה

בשנת 1955 קיבל יעקב (באבא) צו למילואים. הוא נקרא לשרת בצפון, ליד חמת גדר. אבי נסע לצפון הארץ ליד הירמוך (חמת גדר) שם היה אמור לשרת. לאבי גירד כל הגוף כי לא התרחץ חודש ימים. המפקד הורה לכל החיילים: בשום אופן לא להיכנס למי הירמוך להתרחץ כי החיילים הירדניים עמדו ממול ואיימו על החיילים שלנו. למרות זאת, אבי נכנס למים והתחיל לשיר בערבית שיר שהכיר עוד מימיו בעיראק. חיל ירדני ראה אותו ואמר לו בערבית, "אל תפחד, תתרחץ".

כעבור כמה ימים, המפקד חיפש את אבי ושאל "איפה זהבי יעקב?" אבי הגיע לאוהל של המפקד והמפקד אמר לאבי: "אתה זהבי יעקב?" ואבי ענה: "כן". המפקד אמר לו: "מזל טוב! הפרה שלך המליטה, צריכים אותך במושב. אתה יוצא לחופשה וחוזר כעבור שבוע למילואים."

אמי היתה בהיריון ועמדה ללדת ואבי לקח אותה עם סוס ועגלה לבית חולים בנהריה כדי ללדת את אחי השלישי. הוריי קראו לו הרצל, על שם חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל. במושב נתיב השיירה, כאן הילדות שלי, היה בית ספר, צרכניה, מרפאה, וכאשר ירד גשם בשנות החמישים, הגשם היה חזק מאוד. לא היינו הולכים לבית ספר כמה ימים, עד שהאדמה התייבשה, כי לא היו כבישים, מדרכות, היינו הולכים על האדמה ושוקעים בבוץ. אבל היינו מאושרים מאוד. אנחנו בארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות.

זיכרון נוסף מילדותי במושב

  תמונה של אמי, סעידה

יום אחד התעוררנו במושב ואבי הלך מיד לרפת כדי להאכיל את הפרה רינה והעגלה רותי. אבי נכנס לרפת ופתאום הוא מגלה שהרפת ריקה. אין רותי ואין רינה. אבי היה המום. הוא קרא לאמי ושאל: "איפה רותי? איפה רינה?" אמי ענתה שהיא לא יודעת. התחלנו כולנו לחפש אותן בשטח ולקרוא בשמן, ואין קול ואין עונה. פתאום אבי ראה אותן שוכבות מתחת לעץ פצועות וכואבות. הקרניים של הפרה שבורות, ואז התברר שבלילה נכנסו למושב מסתננים ערבים מהכפרים הסמוכים ורצו לגנוב את הפרה והעגלה אך הן סירבו ללכת איתם. וכשעלה השחר, המסתננים ברחו. חיבקנו וליטפנו את הפרה ואת העגלה. אמי הכינה להם אוכל והבאנו אותן חזרה לרפת. אלה הם חיינו בארץ ישראל עד היום.

במושב נתיב השיירה, דודה שלי שרה היתה מדריכת נוער, היא התחתנה בבית במושב. אני זוכרת איזו שמחה היתה בבית באותם ימים. כעבור חמש-שש שנים החליטו ההורים של אבי וכל האחים שלו לעבור למושב אחר, סמוך לחיפה, מושב עופר. אנחנו נשארנו לבד במושב. אבי החליט לעבור להוד השרון כי כאן התגוררה כל המשפחה של אמי. אמי מכרה זהב שאבא שלה הביא מעיראק ונתן לה. קנינו בית עם חלקת אדמה קטנה, שם מתגוררים הוריי עד היום.

1956 – זיכרונות מהוד השרון

אבי התחיל לעבוד ולזרוע באדמה. זרענו את הירקות ועשינו ערוגות רבות. אני עשיתי ערוגות פרחים ובכל יום שישי מכרתי פרחים. כל זר פרחים נמכר במחיר 25 אג'. אבי נטע עצים באדמה: עץ פקאן, רימון, שקדים, תפוחים, לימון, אשכוליות, ועוד סוגים רבים. אבי היה מושבניק ולכן היה לו ידע רחב וניסיון בחקלאות. אבי קיבל מהר מאוד עבודה בהוד השרון בחברה חקלאית שנקראת רמות. מינו אותו למנהל עבודה, הוא היה אחראי על הרבה מאוד עובדים. הממונים עליו אהבו אותו והעריכו אותו מאוד. אבי קיבל פרס על עובד מצטיין מטעם ההסתדרות. בחופשות מבית הספר הייתי הולכת לעבוד אצל אבא שלי בקטיף כותנה. אמי עבדה פה ושם באריזת תפוזים. שלושת אחיי ואני גדלנו בבית חם ואוהב. אמי תמיד דאגה שיהיה לנו סיר אוכל כל יום. חינכו אותנו להסתפק במועט ולומר לשם תודה על מה שיש. היו לנו יחסים מאוד טובים עם השכנים וקרובי המשפחה. בחגים היינו תמיד יחד, כל המשפחה עם הדודים והדודות.

אחים שלי ואני למדנו בבית הספר שפרינצק (נקרא היום בית ספר תל"י). בית הספר היה ממוקם מול הבית שלנו. היה שם גם קן של תנועת הנוער העובד, לשם היינו הולכים לפעולה. וכאן בהוד השרון, ברחוב ששת הימים, גדלנו והתבגרנו. התחתנתי ונולדו לי 3 ילדים, כולם שירתו בצבא. אני זוכרת את המלחמות, מלחמת ששת הימים, בעלי היה שוטר במשטרה צבאית. במלחמת ששת הימים בעלי שירת שנה בסיני. במלחמת ששת הימים חפרנו תעלה באדמה בחצר, שוחה, כאשר היו צפירות, היינו נכנסים לתוך התעלה והיינו רואים את המטוסים שלנו חגים מעלינו.

      חברותיי ואני

ביקור הנשיא קלינטון בישראל

עברנו הרבה אירועים קשים בארץ ואחד האירועים היה רצח רבין זיכרונו לברכה. בעקבות הרצח הגיע הנשיא קלינטון להלוויה. לאחר הביקור של הנשיא קלינטון בישראל שלחתי מכתב לחברים שלנו במרילנד שבארצות הברית. סיפרתי להם על המצב הקשה בארץ לאחר הרצח.

חברים שלנו במרילנד (לינדה וסטיב שביץ) שלחו את המכתב שלי לנשיא קלינטון ובעקבות כך שלח לנו מכתב תודה ותמונה שלו.

מתכון של עוגיות (בעבע)

מתכון עוגיות שאמי אפתה בכל יום חמישי לכבוד שבת קודש.

1 ק"ג קמח, 50 ג' שמרים, 1 ביצה, חצי כוס סוכר, כפית מלח, 2 כוסות  מים פושרים

אופן ההכנה: למלא תמרים ולמעלה למרוח ביצה ושום.

הזוית האישית

סבתא עמליה: אני מבקשת לסיים ולהודות למורות, מיכל וקרן, שיזמו וטרחו ועמלו כדי להוציא לפועל את הפרויקט הזה. אני מבקשת להודות לאמיר בן רובי, הנכד שלי היקר שעזר לי והדפיס את כל הפרויקט הזה. אני מבקשת לומר תודה לאל שיש לנו מדינה, תודה לאל שנולדתי יהודיה, תודה לאל שאני חיה בארץ ישראל. תודה לאל שעזרת לי לעשות את הפרויקט הזה. אני אוהבת את עם ישראל ואת מדינת ישראל. כל ישראל אחים, אחים בנפש. אנחנו לא ניפול, עם ישראל חי וקיים לנצח אכי"ר.

אמיר: אני מבקש להודות לסבתא שלי, שהצטרפה לפרויקט זה ועברנו יחד את החוויה. מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים שלה וללמוד על השורשים של משפחתי.