מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיי דוד במעברה

אני וסבא בעוספיא
סבא בן 13 עם אחותו חנה
חיי הילדות הקשים והחווייתיים במעברה

ימי ילדותי – העשור הראשון (עד גיל 10)

החיים באוהל

נולדתי בשנת 1948 בבגדד שבעירק. בשנת 1951 בהיותי בן שלוש עליתי לישראל ביחד עם הוריי ואחיותיי. שתי אחיותיי הגדולות הוברחו שנתיים לפניי לארץ בשל הפרעות (פרהוד). מדינת ישראל, אז בת שלוש, ומרבית העולם לרבות העולים מארצות ערב נשלחו לגור במעברות אוהלים. אנחנו נשלחנו למעברת אונו שהוקמה על שטח של כפר ערבי לשעבר בשם "כפר ענא".

עד אמצע שנת 1953, גרנו באוהלים, בוץ לכלוך וקור עז בחורף, חם ודביק מאוד בקיץ עם הרבה חיות מסביבנו, יתושים ועד כלבים, שועלים, חמורים, כבשים, נחשים וכיוצא בזה. אף שאין לי הרבה זיכרונות וחוויות מתקופה זו (כאמור הייתי בן 3-4.5) למדתי לדעת מהורי שהחיים באוהלים לא היו קלים, התקופה היתה תקופת צנע, כסף בדר"כ לא היה ומצרכי המזון הבסיסיים ניתנו  לנו באמצעות תלושים, מעט מאוד ולא מספיק-חיינו בצמצום. לא אחת קרס האוהל עלינו או עף, בעיקר בחורף, ולחלק מהמשפחות אף נשרף בקיץ.

untitled

עם זאת חוויה אחת מצמררת חרוטה בזיכרוני, היא התרחשה לפנות בוקר כאשר שכבתי במיטתי והרגשתי שמשהו זוחל עליי. זה היה נחש שחור וארוך (לא ארסי אך כזה שעלול לחנוק) שנלכד ע"י אבי בטרם פגע בי.

החיים בצריף

בשנת 1953 בהיותי בן 5 עברנו לגור בצריף. במושגים של היום, זה כמו לעבור לגור בוילה (בהשוואה לאוהל). בצריף גרנו עד שנת 1958 ואז עברנו לשיכון ואני כבר הייתי בן 10. זו אחת התקופות היפות בחיי, מרגשת, תוססת, מליאת חוויות זיכרונות וריגושים וללא ספק תרמה רבות לעיצוב דמותי והתפתחותי. זו היתה תקופה רבת חוויות וזיכרונות ולא ניתן יהיה להעלות את כולם על הכתב ולכן בחרתי להתמקד בחלק מהן.

הצריף היה מבנה מלבני מעץ בנוי על רצפת בטון, דלת כניסה ושישה חלונות וצמודה לו גינה בה גידלנו ירקות בהתאם לעונה. בגינה התרוצצו אפרוחי תרנגולת ומשגדלו סיפקו לנו ביצים ובשר עוף. מרבית המשפחות, בכלל זה גם המשפחה שלנו, הוסיפו בצמוד לצריף מבנה קטן ששימש כמטבח. המקלחת והשירותים היו במרחק של כ-10 מטרים מהצריף. גם כאן כמו באוהל היה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף, ובלילות גשומים הצריף דלף ונאלצנו לפזר דליים על מנת לאגור את המים. ל"ג בעומר "חגגנו" כמעט פעמיים בשבוע שכן צריפים עלו באש מסיבות שונות.

התקופה עדיין תקופת צנע קשה ולכן על מנת לשרוד נאלצנו להיות יצירתיים "וסוחרים קטנים" וכך שמרנו על רמת חיים סבירה ונעימה יותר על אף המחסור הרב. מכרתי גלידה שלמדתי להכין מחלב וסוכר או מיץ תפוזים וסוכר, באמצעות שני פחים, גדול וקטן ובפנים היו גושי קרח-סובבנו את הפח הקטן עד להתקשות הנוזל. מאחר ולכל משפחה היתה גינה "החלפנו" ביננו ירקות. מכרתי סברס שקטפתי וניקיתי מקוצים. קטפנו תפוזים בפרדס ובמקום כסף קיבלנו בתמורה שקית תפוזים.

אמצעי רכיבה ומשחקים לא היו בנמצא ולכן גם כאן נאלצנו להיות יצירתיים – בנינו עגלה מארגז של תפוזים עם 4 מיסבים ועם אפשרות היגוי. בנינו קורקינט ואופניים מעץ. עשינו עפיפונים בגדלים שונים ובצורות שונות. כדורגל עשינו מסמרטוטים קשורים בחבל.

חגיגת הבר מצווה

untitled-10

באוגוסט 1961, חגגו לי חגיגת בר מצווה, בגינה אחרי העלייה לתורה בבית הכנסת, הזמינו לי להקה עירקית "צאר לי בגדד" הזמינו רקדנית בטן, אמי ואחיותי הכינו אוכל עירקי אותנתי, חגגנו באותו ערב עד הבוקר.

הזוית האישית

 סבא דוד מסכם: 

אף שהתקופה היתה קשה, אזכור אותה כאחת התקופות היפות בחיי הצעירים בגלל המשפחתיות, הנתינה והעזרה לזולת, התמימות, הצניעות, היצירתיות, הסקרנות לראות, לבדוק ולנסות את מה שהמציאות, באותם ימים, זימנה לנו, שכן מבחינתי הכל היה חדש לי ועל אף המחסור והדלות שהיתה ידענו כבר בגיל צעיר ליצור את היש מתוך האין וליהנות ממנו.

מילון

"צאר לי בגדד"
להקה עירקאית

ציטוטים

”"בדאלק"“

הקשר הרב דורי