חיי במושב בית גמליאל
שמי יפה בן יקר לבית אנגל, נולדתי ברומניה בשנת 1948. ילדה שנייה במשפחה, לזוג הורים ניצולי שואה. בשנת 1951 עלינו, הורי ושני אחיי לארץ.
שהינו תקופה קצרה בשער עליה ולאחר מכן
עברנו למעברה ג' באזור אשקלון. לאחר כחצי שנה עברנו לבית הקבע במושב בית גמליאל.
זיכרונות ראשונים שלי כילדה מאוד קלושים. הזיכרון הממשי שלי מתחיל בערך מגיל
שש. החיים במושב היו צנועים מאוד, לא קלים, אך מאושרים. הזיכרונות המשמעותיים שלי מעבר למטלות הרגילות של ילדה בית ספר, שיעורי בית,
וכדומה הם מחיי המשפחה שלי. לי כילדה היו חובות כמו לשאר אחיי לעזור במטלות היום
יומיות בעבודות הבית. וכן לעזור במשק החי, (הייתה לנו רפת) שזה כלל חליבת הפרות,
(כמובן במכון חליבה), האכלת הפרות.
עזרנו להורים בשדה.
ההורים שלי במשק רחל ומשה אנגל
עבודות השדה בשנות
החמישים היו בתנאים של אז,סוס רתום למחרשה ולא טרקטור.
רגע במושב, עזרה למשפחה.
לאחר כ-3 שנים במושב נולד לי אח נוסף "צבר". כך מנתה משפחתנו
זוג הורים וארבע ילדים.
מעבר לעזרה ביום יום חוויתי שעות אושר שמחה והמון צחוק סביב שולחן השבת. זה
היה היום היחיד שהורי התפנו מעבודתם הקשה והיו לגמרי איתנו. אני זוכרת שעות רבות של משחק עם חברים וחברות מחוץ לבית: קלאס, חמש אבנים,
קפיצה בחבל, בובות מסמרטוטים, ישיבה על שפת תעלת ניקוז מי הגשם וצפייה בעננים שנדמו לי כמו סרט ואפשרו לי להפליג בדמיונות.
אני זוכרת את החורף הקור
והגשם. ההליכה בבוץ ובשלוליות כניסה לבורות בלתי נראים וחזרה הביתה עם מגפים מלאות
מים ובוץ. בערבים ישבנו סביב תנור חימום וקלינו פרוסות לחם שטעמם הוא בילתי נשכח.
כלי הרכב שלנו היה עגלה עם סוסה.במושב דמו חיי לחיי שאר ילדי המושב.
כשבגרתי פגשתי נערים ונערות ילדי הארץ
עירוניים. הבנתי שחיי נעו במסלול שונה. לי לא היו סבים וסבתות, (הם ניספו בשואה), ולהם כן. אני חשתי אחריות לעזור להורי והם לא. להם הייתה ספרייה עירונית לי הייתה
ספרייה קטנה בבית הספר. להם היה בית קולנוע זמין, בריכה עירונית ולי לא. כל זה לא גרם לי להרגיש קיפוח או "הפסד", מכיוון שהחוויות שחויתי כילדה
היו שונות ומעצימות והכשירו אותי להיות אדם עצמאי, אחראי, רואה את האחר, ורגישה
לצורכי הזולת.
מילון
קלושחלש, מעט
מעברה
מחנה צריפים לעולי שנות החמישים, דיור ארעי לעולים.
קיפוח
חוסר שויון,אי צדק, גרימת הפסד
שער עליה
מחנה מעבר לעולים שהיה ממקום בחוף עתלית
ציטוטים
”החיים במושב היו צנועים מאוד, לא קלים, אך מאושרים.“