מאגר סיפורי מורשת

הנכדה שרי גופין מתעדת את סיפור חייה של סבתא רבתא שלה, שרה רעלקא גופין.

סבתא שרה נולדה בפורים, י"ד אדר תרע"ט, להוריה נחום ורייזל שפירא בקרלביץ', שברוסיה. בעבר הייתה קרלביץ עיירה יהודית הספוגה בניחוחות חב"דיים. התגוררו בה יהודים תמימי דרך, כולם שומרי מצוות – חלקם תלמידי חכמים ובני-תורה וחלקם יהודים פשוטים. כשהמכנה המשותף ביניהם היה קרבתם לחסידות חב"ד.

נחום, אביה של סבתא, היה למדן גדול ובקי בש"ס. הוא אמנם, לא הגיע ממשפחה חב"דית, אבל למד תקופה קצרה בישיבת "תומכי תמימים". סבתא שרה וסבא ישעיהו התחתנו בשנת תש"א בלנינגרד.

חיים של מסירות נפש

סבא ישעיהו גידל זקן למרות הסכנה הגדולה הכרוכה בכך. שכן, סבא היה בחור חסון, גבוה, חזק ויפה – כאלו שצריכים ומתאימים לשרת בצבא, הוא לא פחד להתהלך עם זקן כל הזמן. וכשהיה יוצא החוצה הוא היה מתעטף במגבת או בצעיף כדי שיחשבו שהוא מצונן ולא יבחינו בזקנו הארוך.

עוד בהיותו בחור הוא היה שליח להעברת כספים לישיבות "תומכי-תמימים" המחתרתיות. הוא היה מסתובב ברחבי ברית-המועצות  בערים ועיירות קרובים ורחוקים ומגייס כספים מתורמים שונים ומעבירם לריכוזי החסידים. כמובן, שפעולה זו הייתה כרוכה בסיכון גבוה. כי לא זו בלבד שהעברת כספים ברוסיה הקומוניסטית הייתה עבירה בלתי-חוקית, הרי שהעברת כספים לישיבות ומוסדות תורה – הייתה מסירות נפש של ממש.

מלחמת העולם השנייה בלנינגרד

בלנינגרד הם גרו עד לתחילת המלחמה, מלחמת העולם השנייה. כאשר הגרמנים פלשו לרוסיה והחלו לצור על העיר לנינגרד. סבא ישעיהו הרגיש שהמצב יהיה לא טוב אם יישארו בלנינגרד, ולכן הם החליטו לעזוב ולעבור לסמרקנד, אחת הערים אליהם הגיע סבא בשליחותו במסע גיוס הכספים הייתה סמרקנד (בבוכרה).

כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, והנאצים ימ"ש התארגנו לצור על לנינגרד (סנט פטרבורג בעבר) דאגו השלטונות הרוסיים להעמיד רכבות עם קרונות רבים בתחנת הרכבת בעיר, כדי להבריח את האזרחים מהעיר ולשלוח  אותם למקומות נידחים באסיה ומזרח ברית-המועצות – נסיעה ארוכה של מספר שבועות.

החסידים שהתגוררו בלנינגרד חששו מאוד לעזוב את העיר, הם לא ידעו לאן פניהם מועדות, והספק מפני העתיד הרתיע את כולם מהנסיעה.

אך אבא שהסתובב ברחבי רוסיה, הכיר את המקומות השונים וגם את סמרקנד, והמליץ לכל החסידים כי כדאי להם לעזוב את העיר ולהגיע לסמרקנד והוא וסבתא, עלו על רכבת ונסעו לכיוון. ובזכות החלטתו האמיצה של סבא גם  חייהם של חסידים רבים נצלו. בעקבותיו גם הם עזבו את  העיר וניצלו מההפגזות והרעב שהותירו את לנינגרד – עיר מוות.

החיים בסמרקנד

בסמרקנד ילדה סבתא את שני ילדיה הגדולים – רייזל שושנה ושניאור זלמן, המצב הגשמי בסמרקנד היה ב"ה טוב. אמנם בהתחלה היה מחסור גדול עד כדי רעב של ממש, וכדי להשקיט את הרעב היו מטפסים על עצי סרק, וקוטפים פירות בוסר חסרי טעם על גבול הרעל. אך לאחר מכן, המצב התייצב ב"ה, והיה יותר קל. לסבא וסבתא היה מפעל לייצור סבונים וממנו התפרנסו בכבוד.

אחרי שהסתיימה המלחמה (שנת תש"ו) הם עזבו את רוסיה  במטרה להגיע לארץ ישראל. בדרכם הם עברו במדינות שונות באירופה: גרמניה, צרפת ואוסטריה ושהו שם מספר שנים.

העלייה לארץ

סבתא שרה וסבא ישעיהו עלו לארץ בשנת תש"ט. הם הגיעו לכפר חב"ד, שנקרא אז בשם 'ספריא', זהו  שמו של כפר ערבי נטוש שבעבר התגוררו בו ערבים, ובמלחמת השחרור הם ברחו והישארו את הבתים עזובים. הבתים היו ישנים, חורבות של ממש, בלי שום תנאים, בלי חשמל, בלי שירותים ובלי מים.

סבי וסבתי נמנו בין מקימי כפר חב"ד. בהתחלה הם קבלו בקצה הכפר דירה קטנה, ששכנה ליד פסי הרכבת. הדירה הייתה בלי חלונות ושורצת עקרבים. בכל לילה היו שומעים את נביחות הכלבים ויללות התנים. שם התגוררו מספר חודשים (מחודש אייר עד אלול תש"ט) עד שקבלו בית אחר, ששוכן מול המועצה האזורית (הבית עדיין עומד על תילו – הוא בין הבתים הבודדים ששרדו מאותה תקופה). בדירה זו גרו עד לאלול תשי"ז ואז עברו למקום המגורים החדש, ברחוב הרב אשכנזי. סבתא לא אהבה אנשים שמתנשאים, שמקבלים קצת כסף או קצת כבוד, ומיד מרימים את הראש. היא מאד אהבה את המשפחה שלה ותמיד הייתה אומרת "הילדים שלי – הכי טובים"!

הרבה שנים לפני שהרבי החל לעורר אודות מבצע נש"ק, סבתא גידלה וחינכה את הבנות מגיל שש להדליק נרות שבת, היה זה בזמן שאף-אחד עדיין לא העלה בדעתו לחנך ילדות קטנות להדליק נרות שבת.

פעילות ב"מבצעים של הרבי"

סבתא הייתה פעילה ואחראית ב"מבצע נש"ק" – היא ארגנה קבוצות נשים שייצאו לפעילות, רוכשת חומר הסברה ודואגת להזמין את הטנדר שיסיע את הנשים, מתאמת עם הנהג ומשלמת עבור הכול. היא הייתה המחליטה בכל פעם לאיזו עיר לנסוע לקרב משפחות לתורה ומצוות.

כשהגיעה העלייה הגדולה מרוסיה, היא נסעה לבתיהם של העולים, יושבת אצלם ומשוחחת איתם על יהדות. למרות, שלפני שהרבי הורה על יציאה למבצעים היא טענה, שאין לה אפשרות לדבר עם אנשים ולשכנע אותם. אבל כשהרבי התחיל לדבר על מבצעים – היא דיברה ועוד איך דיברה. הייתה מתווכחת ומדברת. לעולים מרוסיה, שהיו מנוכרים ליהדות ולא ידעו מהו יהודי, הייתה אומרת: "א איד – איז א שטיק גא-ט אין הארץ" – ליהודי יש חתיכת אלקות בלב. הם שמעו וקלטו גם בגילאים המבוגרים.

היא וחברותיה ממרום גילן  היו נוסעות למבצעים, מטפסות במדרגות של בנינים גבוהים (לא היו אז מעליות), הם קיבלו כוחות וחיות (מהעובדה כי הן זוכות לעשות מבצעים של הרבי) לטפס שלוש-ארבע קומות להגיע למשפחה יהודית ולדבר על כשרות, שבת וחינוך יהודי טהור. היו פעמים שכאשר פתחו להן את הדלת, והדיירים ראו אישה דתית הם היו טורקים את הדלת. אך היא לא הייתה נרתעת, אלא ברגע שהם פתחו, הייתה משחילה את הרגל שלא יוכלו לסגור את הדלת, וכך הייתה פותחת בשיחה – עד שהיו נענים לה ומכניסים אותה פנימה.

זאת הייתה סבתא, היא עמדה בגבורה ובאומץ להפיץ יהדות, חסידות ואת מבצעי הרבי.

הזוית האישית

שרי גופין: תודה רבה לסבא שלי הרב שניאור זלמן גופין, שהקדיש מזמנו היקר בשביל לספר על אמו! תודה רבה למורה פייגי סלאוין, על הזכות שנתנה לי להכיר את סבתא שלי ועל כל ההכוונה והעזרה! ותודה אחרונה וענקית להורים שלי, שעזרו לי בהכנת העבודה ובעריכתה!