מאגר סיפורי מורשת

שמי שלומית שגב, נולדתי בתל אביב בשנת 1955, גדלתי בחולון. אני בת בכורה לעוד אח ואחות. הייתה לי ילדות מאושרת: הרבה בחוץ ובחוף הים. הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד. אני באה מבית עם הרבה מאוד ערכים הומאניים של אהבת המדינה, אהבת האדם ושוויון ערך האדם. התגייסתי לצבא במלחמת יום כיפור, מלחמה שמאד השפיעה עלי ועל המדינה כולה. שירתי בחיל הים ביחד עם סבא של עידו, שולי. בסוף הצבא התחתנו, ושנתיים אחרי החתונה ועם סיום לימודיי בתל אביב עברנו לציפורי, נולדו לנו ארבעה ילדים, שם אנו חיים עד היום. כל השנים עבדתי בהוראה ובחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי, רוב הזמן בבית הספר התיכון העמק המערבי בקיבוץ יפעת. בעשור האחרון אני מדריכת מסעות לפולין, יש לנו תשעה נכדים בינתיים, ועידו האהוב נכלל ביניהם. שתי בנותינו וחמישה מהנכדים גרים בציפורי.

משמאל: סבתא שלומית בכיתה ו׳, מימין: חיילת בחיל הים, 1973 

המדינה ומה שקורה בה מאד מאד חשובים לי, לכן אני מאוד פעילה וכשמשהו לא בסדר – כשיש שחיתות, כשהמוסר לא בראש מעיינינו והערכים נשחקים – אני יוצאת להפגנות ועושה הכל כדי לשנות את המצב.

הסיפור שלי הוא על בית ילדותי. בית ילדותי היה דומיננטי מאד בכל תפיסת עולמי, בהחלטות שלי ובחיי עד היום. יש בתים שהחינוך והערכים שבו משפיעים על כל החיים, וכזה היה ביתי. בית הוריי היה בית פשוט בשיכון עממי בחולון, לשם עברו הוריי מתל אביב. אבי היה עצמאי כבר מאז שהייתי ילדה, היינו במצב כלכלי בסדר גמור אך לא במושגים של היום כמובן. בית שבו ישנים שלושה ילדים בחדר אחד, אך בית מלא בספרים ובשמחה. אני זוכרת את אבי קורא בעיון כל כרך של האינציקלופדיה העברית כשהיה מגיע הביתה עם יציאתו. בכל בוקר נפרש עיתון ״על המשמר״ עד לסגירתו, גם אני הייתי מנוייה על עיתון ילדים ״משמר לילדים״, וכל החוברות בסוף השנה היו נכרכות יחד בכריכה כחולה. הלכנו להצגות רבות, סרטים, כל מה שקשור בתרבות היה חשוב לנו, מותרות באוכל או דברים אחרים לא היו חשובים בבית. זה היה בית עם ערכים סוציאליסטיים, אבא שלי עם בגדי עבודה כחולים עובד בבית המלאכה, אימא שלמדה להיות מורה כשכבר היינו ילדים והייתה מורה לחינוך מיוחד, המון משחקי חברה וחיים בחוץ, בחצר עם השכונה, השכנים שהיו ממש משפחה וכך עד היום..

סבתא שלומית עם אחיה צביקה והוריה

סיפורם של הוריי הוא סיפורה של המדינה. הבית היה בית מאד ציוני. הערכים של מוסר, שויון ולראות את הטוב היו מאוד חשובים בבית. אמי, סבתא חיה (סבתא רבתא של עידו) נולדה בשנת 1930. היא גדלה בתל אביב של טרום המדינה והייתה בהגנה. היא הדביקה כרוזים ועזרה בקליטת מעפילים. אחיה משה נהרג במלחמת העצמאות, בגבעה 69. היא התגייסה לצבא ושירתה בחיל המודיעין שרק הוקם. כל חייה הייתה אשת חינוך, אישה טובת לב, הייתה מאוד מאוד דומיננטית במשפחה. היא נפטרה לפני שלוש שנים.

סבתא שלומית עם אחיה צביקה (גם הוא בחיל הים) ואחותה נילי עם חולצת תנועה של השומר הצעיר

אבא שלי, משה באומגרטן, נולד במזריץ בפולין בשנת 1919.הוא היה  ילד שני במשפחה חילונית בת ארבעה ילדים. אבי למד בבית הספר תרבות (שבו למדו בעברית כבר אז) והיה בתנועת הנוער השומר הצעיר. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא ושני אחיו יצאו לברית המועצות (רוסיה של היום). האח הצעיר, צבי, חזר הביתה ונרצח מיד. אבי ואחיו מאיר נשלחו לסיביר לעבודות פרך, הם הצליחו לברוח והגיעו עד טשקנט באסיה. בסוף המלחמה אבי ואחיו, שבינתיים התחתן, חזרו הביתה וגילו שכל בני המשפחה וכמעט כל מי שהכירו – נרצח. במזריץ חיו 20,000 איש מתוכם 18,000 יהודים. מהם שרדו רק 200 איש!

מפגש משפחתי עם סבא סבתא והדודים

ביחד עם אחיו ואשתו הגיעו לסלובקיה ומשם עם ארגון הבריחה חצו את ההרים האלפים מאוסטריה לאיטליה. אבי עלה לארץ על אוניית המעפילים "שאר ישוב". האונייה נתפסה על ידי הבריטים בחופי הארץ ואחרי קרב שבו נפצע אבי, הם נשלחו לקפריסין. בשנת 1949, עם קום המדינה, הגיע סוף סוף לארץ – לאחר עשר שנים קשות שעבר מאז שעזב את הבית. הוא הגיע לקיבוצים של חבריו מהתנועה, אך רק כשהגיע לתל אביב בשנת 1954, פגש את אמי שהייתה צעירה ממנו ב-11 שנים, הם נישאו והקימו משפחה. כל חייהם היו אנשים חיוביים ציוניים והיו גאים מאד בכל מה שנבנה במדינה. אמי היתה מורה לחינוך מיוחד ולאבי בית מלאכה למבלטים. בית הוריי וההיסטוריה המשפחתית הם המקומות שהשפיע עלי יותר מכל. וכנראה שהבית, תנועת הנוער, הסביבה וההתרחשויות במדינה הביאו אותי ללמוד היסטוריה, לעסוק בפוליטיקה (למדתי אח"כ והייתי מורה לתקשורת, בעיקר תקשורת פוליטית) ולהיות אח"כ מדריכת מסעות לפולין.

סבתא שלומית בביתו של סבא בעיר מזריץ, מימין פסל ״תפילה״ לבני העיר שנרצחו בשואה

הוריי נפטרו זה מכבר ומשפחתי עם בעלי שולי, ארבעת ילדינו בני ובנות זוגם היקרים והנכדים הם כל עולמינו. אני מקווה שיחיו גם הם חיים ערכיים כמו שהם חיים היום ושהעולם שלנו יהיה טוב, מוסרי, שויוני וערכי יותר.

מפגש משפחתי ליום הולדת 100 לסבא רבא משה ז"ל, משני אנשים ששרדו את השואה צמחה משפחה גדולה ומפוארת

הזוית האישית

שלומית: אני מקווה שעידו ספג את הדברים החשובים בסיפור. שמחתי להיות עם עידו נכדי האהוב בתכנית זו.