מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מירי ריבקין מתעדת את סיפורו של הסבא משה ינקוביץ'.

סבא משה נולד בשנת תש"ח 1948 באוקראינה (הונגריה לשעבר), לאביו שמואל שהיה רב ושוחט במסירות נפש ברוסיה ולאמו שרה, וגר בצעירותו בעיירה סייליש (כיום וינוגרדוב).

הוריו של סבי היו ניצולי שואה. אמו, שרה, שהתה במחנה ההשמדה אושוויץ ובנס ניצלה, היה לה מספר חרוט על היד. גם אביו, שמואל, היה במחנה עבודה.

החיים היהודיים ברוסיה הקומוניסטית

סבי למד בבית ספר ממשלתי ולא יהודי, מחוסר ברירה. מכיוון, שהמשטר הקומוניסטי אסר על קיום בתי ספר יהודיים ותלמודי תורה. 11 שנים הוא למד בבית הספר הממשלתי ולאחר מכן הוא למד 3 שנים בבית ספר מקצועי. בסביבות גיל 18-19 הוא סיים את לימודיו, ולאחר מכן התחתן עם סבתא שלי, סבתא חנה.

סבא שלי עבד כסוכן ראשי במפעל מסוים שעסק בקנייה ומכירה של מוצרים.

כשנה לאחר חתונתם נולד בנם הבכור, אח של אימא שלי 'אברהם' ז"ל, שלצערנו נפטר מהתקף לב לפני 11 שנים. בנם השני נולד בשנת תשל"א. פחות משנה לאחר מכן הם יצאו מאוקראינה עם אישורים.

השנה יצוין 49 שנים ליציאתם מברית המועצות.

בזמן מלחמת ששת הימים ביקש סבי אשרת עליה לארץ, אך הבקשה נדחתה. ניסו לקחת את סבי לצבא, אך הוא ניסה בכל מיני תואנות לקבל פטור, הוא היה בבית חולים צבאי, הרופאים בדקו אותו, הם נתנו לו פטור, שכן, הוא נמצא לא כשיר לשרות צבאי.

בשנת 1969 סבי עזר לאנשים מבוגרים לארגן את המסמכים הדרושים לקראת עלייתם לארץ.

סבי מספר, שפעם אחת הוא נסע לאחת השגרירויות (כל השגרירות היו במוסקבה בירת ברית המועצות) כדי לסדר אישורי מעבר למדינות שונות עבור אלו, שמבקשים לצאת מרוסיה, ולעבור דרך אותם מדינות. אבל בדרך סבי נעצר ונלקח למעצר. כיוון, שפג תוקפה של תעודת הזהות שלו. בתא המעצר סבי התנהג כמו משוגע, כדי שיחשבו שהוא לא בריא בנפשו. באותה עת היה שם אדם שלא היה בלבוש משטרתי, אך סבי הבין שהוא שוטר סמוי. בהשגחה פרטית, לסבי היו 400 רובל, סבא בדק סביבו אם ישנם אנשים שעוקבים אחריו, וכשראה שאין, הוא הכניס לתוך כיסו של השוטר את סכום הכסף שהיה ברשותו. השוטר התחיל לצעוק לאנשי המשטרה שהיו שם: קחו אותו מיד מכאן!… מה הבאתם לי משוגע! …..

לאחר מכן סבי ביקש מהשוטר שיסיע אותו לשגרירות אוסטריה (כדי להמשיך לנסות לקבל אשרות עבור האנשים שמבקשים לעבור דרך אוסטריה) תמורת כמה בקבוקי וודקה שסבי תחב לו. ואכן, השוטר הסיע את סבי למקום חפצו. לאחר שסבי סיים את ה"משימה" הוא חזר ברכבת הביתה בנסיעה, שארכה 24 שעות עד לביתו.

עוד מספר סבי, שבזמנו היו אופים בתנורים מברזל עם פחם. מים היו רק מחוץ לבית. וכדי לחמם את המים היו מניחים סיר מים על התנור, והמים היו מתחממים. גם לגבי חלב הייתה בעיה, מכיוון שהחלב שהיה מצוי בחנות היה חלב נוכרי, ולכן אמו הייתה הולכת לגוי שהייתה לו פרה, והיא בעצמה הייתה חולבת את הפרה ומביאה את החלב, כדי שיהיה חלב ישראל.

אבא של סבי, הרב שמואל, היה השוחט של כל יהודי האזור. למרות, שהשחיטה היהודית נאסרה על ידי הקומוניסטים, סבי לא נרתע מהשלטונות, ומתוך מסירות נפש התמיד בעבודת השחיטה.

באותה תקופה נאסרה התפילה בציבור, בתי הכנסת ננעלו בידי השלטונות. ולכן, היהודים נהגו להתפלל בסתר, בכל שבוע הם שינו את מקום התפילה. בכל פעם אצל אדם אחר, כדי שהשלטונות לא יתפסו אותם.

סבי הסתפק במעט ובצמצום, בימות החול לא היה בשר אלא רק בשבת. גם דגים קנו מעט, הם אכלו בעיקר: קטניות פירות וירקות. סבי גר בבית פרטי לא קטן. בתקופתו היו רכבות וגם אוטובוסים, אבל רכבים פרטיים לא היו כמעט, סבי בדרך כלל היה מתנייד באופניים.

העלייה לארץ ישראל

בסופו של דבר, הרגע המיוחל הגיע, ובבוקר של יום חמישי האחרון בחודש אדר תשל"ב, הם זכו לצאת מאוקראינה, וביום שישי הם הגיעו לווינה. הם שהו שם בשבת. ובמוצאי שבת עלו למטוס בדרכם לארץ. ביום ראשון הם נחתו בישראל, וקיבלו דירה בראשון לציון.

בתחילה סבי נהג להתפלל בשכונת קאליב בעיר. סבא שלי במקור לא נולד במשפחה חב"דית. אבל הוא נהפך לחסיד חב"ד מפני, שסבא רבא שלי (הרב של שכונת קאליב) חיפש בית כנסת חרדי מתאים. סבא רבא שלי, שהיה חסיד ספינקא, עבר בין בתי הכנסת בעיר עד שהגיע לבית כנסת חב"ד המרכזי בעיר. והחליט שכאן בנו (סבי) יתפלל. סבי התחיל להתפלל בנוסח חב"ד והפך לחסיד חב"ד.

בתקופה הראשונה בארץ, סבא שלי עבד במאפיה בבני ברק, מאפית ויז'ניץ, ובהמשך חייו הוא עבד ביקב כרמל מזרחי בראשון לציון. עשרות שנים הוא ניהל את מחלקת היין עד סגירתו.

לסבתא שלי נולדו בארץ עוד ארבעה ילדים וכולם חסידי חב"ד.

הזוית האישית

מירי ריבקין: תודות לסבא שלי היקר משה וסבתא חנה ינקוביץ' על הזמן שהקדישו עבורי. ולמורה פייגי סלאוין על כל העזרה.