מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים חדשים

נעה, יהודית ואלה (מימין לשמאל)
זו יהודית כאשר הייתה קטנה
סיפור חייה של יהודית גולדנברג

נולדתי בשנת 1935 בבודפשט שבהונגריה. בהונגריה היה לכל ילדה שני שמות: אחד הונגרי לשימוש במסמכים ותעודות ושם שני שם יהודי. שמי ההונגרי הוא יוליאנה והיהודי, יהודית.
 
אבי היה חזן בבית הכנסת ואמי עקרת בית. עד גיל שבע הייתי בת יחידה, החיים בשנים אלה היו חיים יפים ורגילים, הלכתי לגן ילדים יהודי ששם למדנו על החגים היהודיים ועל ארץ ישראל, שרנו שירים בעברית ולמדנו על החיים בארץ. כך נמשכו החיים עד שנת 1944. ב-1942 נולד אחי, גבי.
 
החיים היפים נגמרו בחודש מרץ 1944. באותו זמן פלשו הגרמנים להונגריה והמצב של היהודים השתנה מאוד לרעה, היה פחד ללכת ברחובות, היה קושי להשיג מזון. יצא חוק שכל יהודי מעל גיל 3 חייב ללכת עם מגן דוד צהוב על הבגד העליון. את אבי לקחו למחנות עבודה ולא ראינו אותו יותר. אותנו העבירו לבית אחר, ששם היינו חמש משפחות בדירה אחת. הרבה ילדים ורק האימהות כי את הגברים לקחו. המצב היה מאוד קשה אך היינו עם אמא. היינו חמישה אנשים: אמי, אחי שהיה אז בן שנתיים, אני  שהייתי בת תשע, דודתי ובתה בת השנתיים.
 
אחרי ראש  השנה המצב נהיה עוד יותר קשה. היה קושי לצאת לעשות קניות, כמעט ולא יצאנו מהבית. ברחובות הייתה סכנה גדולה, כי הסתובבו חבורות של נוער שונאי יהודים והתנפלו על כל יהודי. באותה תקופה לקחו את אמי, את אחותה, יחד עם הרבה נשים, למחנות. נשארתי לבד עם שני הילדים הקטנים בלי שום דבר איתי. אחרי שלקחו את הנשים הוציאו את הילדים מביתם לרחוב ונעלו את שערי הבתים. הרבה ילדים עם מגן דוד על בגדיהם הסתובבו בלי כיוון ברחובות העוינים של העיר. אני השתדלתי להיצמד לקבוצות של ילדים כדי שלא נשאר לבד שלושתנו. כך עבר כמעט כל היום עד שהופיעו קבוצות נוער. אספו אותנו לכמה קבוצות והובילו אותנו לבית גדול שעל דלתו היה צלב אדום גדול, הדלת נפתחה, הכניסו אותנו והרגשנו שכרגע ניצלנו. במקום הזה היינו שלושה חודשים. קיבלנו קורת גג, קצת אוכל והעיקר היינו מוגנים. היה לי קשה מאוד עם שני הילדים הקטנים כי הם היו זקוקים לטיפול והשגחה. אבל עברנו שלושתנו את התקופה הזו.
 
לקראת חודש דצמבר אמי ודודתי ברחו מהמחנות ומצאו אותנו. הן מצאו מקום בגטו ושם היינו יחד כולנו עד שהצבא הרוסי שיחרר את העיר. כל העיר הייתה הרוסה. הסתובבנו במקומות מוכרים אך לא מצאנו אף קרוב משפחה ואף מכר. היינו מקבלים אוכל במקומות שכל מיני אנשי סיוע ועזרה העמידו סירים גדולים עם מרק וחתיכות לחם, וחילקו ליהודים שהרגע השתחררו מהסיוט הנורא. משום שהיו גם מגפות בעיר ורעב גדול אנחנו עלינו על רכבת ונסענו לעירה של משפחת אבי ושם באמת מצאנו קרובי משפחת צעירים שיחד בנינו לעצמנו סוג מסוים של חיים. אמי שלחה אותי לבית ספר, כמובן נוצרי, לכיתה ד'. מאוד סבלתי כי אף ילד לא רצה לשחק איתי כי  הם לא אהבו יהודים. ככה גמרתי את השנה וכמעט שלא למדתי כלום כי כל הזמן הייתי עצובה ובודדה. במשך הזמן הכרתי ילדה יהודיה. שמה היה שרה ושתינו לאט לאט מצאנו חברה אחת עם השנייה. בסוף השנה שכנעתי את אימי לשלוח אותי יחד עם חברתי החדשה שרה, למוסד ילדי בני עקיבא. שם התחלתי חיים חדשים. היינו הרבה ילדים בקבוצות גיל שונות. כל קבוצת גיל הייתה בנפרד. שם הייתי 3 שנים נהדרות. למדנו עברית וחיכינו לרגע שנוכל לעלות לארץ ישראל.
 
כולנו חלמנו שנעלה לארץ כמה שיותר מהר. הרגע הזה גם הגיע. נפרדתי בבכי מאימי ואחי אך הייתי שלמה עם רצוני. תחנה ראשונה שלנו הייתה בצרפת, בכפר קטן שקראו לו "ווזון". היה שם ארמון גדול שבתוכו הכרנו הרבה ילדים יהודיים כמונו שאספו אותם מערים ומחנות באירופה, ילדים בודדים ללא הורים. במקום הזה היינו כשנה. היה לנו טוב ולאט לאט הסבל שעברנו בזמן המלחמה הלך ונשכח.
 
אחרי קום המדינה היה כבר סיכוי שנוכל לעלות לארץ. בתחילת שנת 1949 נסענו ל"מרסיל" ועלינו על אוניה ששמה היה "מרתון". ב-24 בינואר 1949 הגענו לארץ ישראל. האוניה עגנה בנמל חיפה, ממולנו הר הכרמל והעיר, הרגשתי מאושרת כאילו חלום רחוק שהתגשם. סוף סוף במולדת שלנו שאהבנו כבר גם מרחוק. חילקו לנו תפוזים על הסיפון לפני הירידה לחוף, גם זה גרם לי ולכל חבריי אושר גדול! כי מי ראה פעם תפוז?
 
ירדנו מהאוניה, חיכו לנו אנשי הנוער הדתי. הבעיה הייתה שלא היו מקומות במוסדות של עלית הנוער, כי הייתה שנה עמוסה עולים חדשים והכול היה מלא. לקחו אותנו לכפר הרוא"ה. שם בנו לנו צריפים למגורים ולמועדון. בבקרים עבדנו אצל אנשי הכפר, הבנים בחקלאות ברפת וכל עזרה במשק והבנות עזרו בלול ובמשק הבית. אחרי הצהרים חזרנו למתחם שלנו, למדנו, והמשכנו את חיי החברה שלנו מקודם. היינו 25 בנות ובנים בגילאי 14-15. את הילדים היותר צעירים מהונגריה העבירו למוסדות מסודרים כדי שיוכלו להמשיך את לימודיהם. לא היינו מרוצים ורצינו ללכת לקיבוץ.
 
באמת, כעבור שנה, עלתה "משואות יצחק" על הקרקע על יד אשקלון ואנחנו עלינו עם ראשוני החברים. היה מאוד עליז ושמח עם החיים בקיבוץ הצעיר והחברים הצעירים."משואות יצחק" לפני מלחמת השחרור הייתה בגושי עציון. במלחמה הירדנים כבשו את המקום והמגנים לקחו בשבי בירדן.  את הנשים והילדים הספיקו להוציא מהמקום והם היו במרכז הארץ. עם שחרור הגברים ועם תוספת של גרעינים צעירים עלה הישוב למקומו החדש, וכל החברים חזרו לקיבוץ. היה טוב ונחמד ב"משואות יצחק". כולנו אהבנו את המקום והיינו מאושרים. אני עבדתי בבית התינוקות ואהבתי לעבוד שם. גם המטפלות אהבו אותי, אמרו לי שאני מאוד מתאימה לעבודה זאת והציעו לי ללמוד את המקצוע באופן יסודי.
 
בשנת 1952 עזבתי את הקיבוץ ונרשמתי לבית ספר למטפלות מוסמכות בויצ"ו בתל אביב. גם שם היה לי טוב למרות העבודה האחראית והלא קלה. כל יום למדנו ארבע שעות ועבדנו שש שעות. את בית הספר סיימתי בהצלחה. לפני סיום בית הספר הכרתי את בעלי לעתיד. אחרי זמן לא רב התחתנו, שמו היה מתתיהו, הוא היה יליד רמת גן. קיבלנו שנינו עבודה בשרון הוא ברמות השבים בבית החולים "פינסטון" (הוא היה פיזיאותרפיסט) ואני בבית יולדות בכפר סבא בחדר התינוקות, כך עברנו לגור בהוד השרון. כעבור שנתיים נולד בני הבכור דב. שנה אחריו נולד בני השני שלמה.
 
באותה השנה אימי ואחי גבי הגיעו לארץ. אחרי 8 שנים שלא ראיתי אותם סוף סוף היינו יחד. אימי התחתנה בשנית, בתקופה זו, וכך גם אחות קטנה הייתה לי כבר. השמחה הייתה גדולה. אחרי זמן מה נולד בני השלישי אריאל. בתי נולדה אחרי מלחמת ששת הימים. שמה אביטל. כך עברו השנים. לפעמים שמחה ולפעמים גם קצת עצב אבל היו אלה שנים טובות ונעימות. היו בר מצוות שכל המשפחה והחברים השתתפו וימים כאלה נשארים בנפשנו כמו אור לכל החיים.
 
אחרי מלחמת יום כיפור הגיע שעתו של דב להתגייס. הוא היה בשריון. בדיוק שנה אחריו התגייס שלמה. הוא היה בהנדסה קרבית. היה לי מאוד קשה בתקופה הזאת כי לא היה שקט בארץ ושני בני היו בצבא בחילות קרביים. הרבה לילות לא ישנתי ומחשבותיי נדדו אחרי בני. תודה לאל שניהם חזרו מהצבא בשלום.
 
דב התחתן עם חברתו עדה, ששרתה אתו יחד בצבא. שלמה התחתן אחרי שנה עם חברתו נגה. עכשיו הגיע הזמן לעשות גם לאביטל בת מצווה, אבל הפעם החלטנו לא לעשות עוד מסיבה ונסענו במקום זה לטיול בת מצווה בחו"ל. גם את הטיול הזה תמיד נזכור לטובה. חזרנו מהטיול ומצאנו נכדה מתוקה שנולדה בדיוק באותו יום, וזאת נכדתי הבכורה , הילה. יש לי חמש נכדות וארבעה נכדים. אחרי הילה נולדה סיוון והיא בתה של שלמה. וכך לפי הגיל: הילה, סיוון, קרן, אילן, כפיר, איתן, אופיר, שיר, והקטן מכולם שהגיע בתור מתנה, זיו. לפני שנה נולד הנין הראשון שלי, בנה של סיוון, איתמר. ב-2 למרץ 2015 נולדה הנינה שלי, ושמה אביגיל.
 
כמובן, הרבה שנים עברו בין כל השמחות. אחרי שהילדים גדלו קצת חזרתי. עבדתי זמן מה בבית היולדות ואחר כך עבדתי במען של נעמת, שבסוף גם ניהלתי אותו. אבל העבודה עם תינוקות ופעוטות היתה מאוד קשה ולמרות שאהבתי את העבודה עשיתי הסבה מקצועית. למדתי הנהלת חשבונות ובעבודה הזאת עבדתי עד צאתי לגמלאות בגיל 62. לפני 10 שנים בדיוק הלך לעולמו בני היקר והאהוב שלמה, השאיר אותנו לבד ואנחנו מאוד עצובים עד היום הזה. אבל החיים חזקים והכל נמשך כדרכו תמיד.
 
אחרי יציאתי לגמלאות היה לי פתאום הרבה זמן. התחלתי ללמוד באוניברסיטה בתוכנית של גמלאים ובסוף הצטרפתי למכללה בהוד השרון. למדתי ברידג' והלכתי להרבה הצגות. כך ביליתי והעברתי את זמני. אספתי ורכשתי ידע וגם מאוד נהניתי. לפני ארבע שנים נפטר בעלי מתתיהו אחרי חמישים ושמונה שנות נישואים. המוות שלו גרם לי להרגשה גדולה של אובדן, בדידות וכאב לב. אחרי תקופה קצרה החלטתי לעבור ל"בית גיל פז". אני מאוד מרוצה כאן משום שיש כאן חיי חברה תוססים, הרצאות, חוגים. אני משתדלת לנצל את זמני לדברים חיוביים ומהנים. כמובן, אני בקשר הדוק עם ילדיי ונכדיי. זהו סיפור חיי בקצרה.   

מילון

גטו
איזור מסוגר, סוג של כלא

ציטוטים

”אמי ודודתי ברחו מהמחנות ומצאו אותנו“

”אף ילד לא רצה לשחק איתי כי הם לא אהבו יהודים “

הקשר הרב דורי