מאגר סיפורי מורשת

גדלתי במשפחה של עולים מצ'כיה,שהגיעו לנתניה (עיר  היהלומים והפרדסים) בשנות ה-30 של המאה העשרים .דמיינו לעצמכם פרדסים ובתוכם מוריץ וברטה פרידמן בונים בית. ברטה בת 16 בשנת 1936 בונה את  הכביש ברחוב הרצל, מה שנקרא לימים "כיכר ציון" בנתניה. במכנסי התעמלות קצרים עם קבוצת עולים עובדים למען בניית העיר.

מוריץ, בן 22 שותף לבניית יישובים בארץ במסגרת פלוגת בית"ר הגיע בשנת 1935 ישירות לעבודה בראש פינה ובצפת. הם ביחד בנו את הבית הראשון ברחוב גורדון בנתניה. בנוסף, בנו מפעל ליהלומים ולימדו צעירים אחרים לעבוד בבנייה ובליטוש יהלומים. הם היו שותפים פעילים בעליית ההצלה שנקראה "עלייה ב' – אף על פי". בשנת 1937-40 עזרו למעפילים לרדת מהאניות אל חוף מבטחים, בתקופת המנדט הבריטי. 

הילדות שלי בנתניה היתה תקופה מאוד שמחה. לא היו הרבה דברים שקיימים היום באופן טבעי ורגיל. לא היתה לנו מכונית וגם לא היו אוטובוסים. בנתניה גם לא היו רמזורים… בחיי היום יום גם לא היה טלפון וגם לא טלוויזיה…..

אז מה היה שם כל כך שמח?!

בזכות החופש הזה שיחקנו בחופשיות בטבע, בחצר בין עצי הפרי, ואפילו בכביש בחופשיות ובביטחון. שיחקנו קלאס על הכביש, שיחקנו "מחבואים" בין העצים בפרדסים והלכנו יחפים למכולת.

במסגרת מה שלא היה לנו אז, אפשר להוסיף גם את המקרר והמקפיא של היום. כדי לקרר את האוכל, שמנו קוביות קרח גדולות בתוך תא גבוה של המקרר. עגלון שרכב על עגלה עם סוס הביא לנו בבוקר קוביית קרח גדולה עטופה בבד, שמנו אותה בתא במקרר ולזה קראו:.deep frize.

הזוית האישית

ואתם אלה, בזמנכם הפנוי אחרי צהריים, באלו משחקים אתם משחקים? טוב אני כבר יודעת… משחקי טלפון, משחקי מחשב וכל דבר אחר חשמלי או אלקטרוני.

דמיינו שאין לכם את אמצעי המשחק האלה רק לשבוע… -מה אתם עושים?