מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שרה ברנט. נולדתי בעיירה ברוסיה בשם דולהינוב בשנת 1951 להורי אליקים ואסתר. לי אחות אחת בשם רעיה שגדולה ממני בשלוש שנים.

ילדותי ברוסיה

אבי אליקים ואימי אסתר הם שורדי שואה. אבי נכלא בכלא בפולין בזמן השואה וכך שרד. אחרי המלחמה נישאו הורי. אבי עסק במסחר זעיר (סוס ועגלה) והיה נוסע לכפרים למכור לגוים מוצרים לצרכים שלהם. בתמורה קיבל סמרטוטים שמסר למעסיק שלו (למחזור). אבי חזר רק פעם בשבוע הביתה דרך היערות. הדרך הייתה מסוכנת בגלל שלפעמים הגויים רצחו יהודים שנעו בדרך. אימי גידלה אותי ואת אחותי וטיפלה במשק (פרה אחת וגינת ירק). בימי שישי היינו נוסעים למרכז העיירה לבית מרחץ ושם התרחצנו. בילדותי, מדי פעם היו עוצרים צוענים בחצרנו, אימי כיבדה אותם בעוגות ומים לסוסים. אימי עשתה כך כדי שלא יפגעו בנו.

אחותי רעיה, אני ואמי אסתר ברוסיההעלייה לארץ ישראל

בהיותי בת שש עזבנו את רוסיה משום שאבי רצה שנגדל עם יהודים ולא נתבולל. חיינו בפולין בערך שנתיים. העליה לארץ הייתה בשנת 1959מאיטליה, באנייה ששמה "ארצה". בפולין הכרתי חברה גויה בשם לוניה, למדנו יחד בכיתה א' בפולין, הפרידה מלוניה הייתה עצובה בשביל שתינו.

תעודת עלייהבאנייה קיבלנו מאכלים לא מוכרים, כמו: זיתים ובננות וקופסאות שימורים.  לפעמים הקאנו כי הים לא היה רגוע.

המעבר לנווה מבטח

בהגיענו לארץ, לנמל חיפה, חיכתה לנו אחות של אבי רחל סקופ וסידרה שנגיע לשיכון ברמת אליהו עזרה וביצרון (ליד ראשון לציון). רצינו להגיע לנווה מבטח, כי אחיו של אבי, גרשון רובין, גר שם. עברנו לגור בביתו של גרשון, שם גרנו כחצי שנה. לאחר מכן קנינו משק בנווה מבטח. כדי לקנות את המשק נאלצנו למכור הרבה דברים שהבאנו באנייה, כגון אופנוע, שטיח, בובה גדולה שקנינו באיטליה ופסנתר צעצוע. לאחותי ולי היה קשה מאוד להיפרד מן הבובה ומפסנתר הצעצוע. אבי מכר את הדברים האלו מכיוון שבעל הבית לא רצה להשאיר לנו רהיטים. נתנו לו בתמורה את הבובה והפסנתר וקיבלנו בתמורה ארון זכוכית לכלי בית ונברשת.

החיים בנווה מבטח

אני למדתי בבית ספר בנווה מבטח, היינו שלושה גילאים באותה כיתה א' – ב' ג'. בהתחלה היה לי קשה עם השפה, אבל לאט לאט התרגלתי. בביתי המצב הכלכלי היה די קשה אבל בכל זאת חיינו בשמחה. אמי הייתה חולנית, וכשנפטרה בגיל 45 נאלצתי לעזוב את הלימודים בעודי בת 17, ולעזור בפרנסת הבית. עבדתי במשק עם אבי שבעצמו היה די חולה ונפטר בגיל 69.

חתונה

בעלי מיכאל ברנט גם הוא ממושב נווה מבטח, בן לניצולי שואה. הכרנו במושב בחברת הילדים ובבית הספר. בעלי היה אזרח עובד צה"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. בעלי לא היה הרבה בבית ואני טיפלתי בשתי בנותינו הקטנות, ענת בת שנתיים וחצי ואתי התינוקת. אבי אליקים עזר לי גם בגידול בנותיי.

עבודתי כגננת

בנותיי גדלו. התחלתי ללמוד בסמינר לגננות. כשילדי השלישי נולד כבר התחלתי לעבוד כגננת. לאחר כמה שנים המשכתי ללמוד ועשיתי הסמכה ותואר ראשון, כשילדתי את בתי הקטנה והאחרונה עמית. אימו של בעלי עזרה לי כשעבדתי בגן. לי ולבעלי ארבעה ילדים וחמישה עשר נכדים. כעת אני גמלאית, בעלי עדיין עובד כנהג אוטובוס.

הזוית האישית

אורי: סבתא היקרה תודה על חוויה נפלאה, למדתי ממך המון על ילדותך תודה על הכול. סבתא שרה: היה לי כיף לפגוש אותך, היה לי חשוב לספר לך את סיפור ילדותי מרוסיה ועד לעלייה ארצה. אתה ילד נבון, קשוב ומתעניין. אוהבת אותך אתה יקר לי.