מאגר סיפורי מורשת

שמי עשור אלצ'ק נולדתי ב 1958, עשר שנים אחרי קום המדינה. גדלתי בכרמיאל עם שני אחים ואחות אחת.

השגרה שלנו היתה כמו של כל ילד רגיל. הלכנו לבית הספר, שם לא רק למדנו דברים כמו מתמטיקה ושפה, למדנו גם כלכלת בית. היו תורנויות בחדר האוכל ועוד,  ואחר כך היינו חוזרים הביתה. לפעמים אחרי הלימודים הייתי משחק עם חברים, למשל הינו בונים דברים בעצמנו, כמו רפסודה או רובה גומיות ועוד. עם רובה הגומיות, היינו מתחלקים לשתי קבוצות, ולכל  קבוצה היה שטח משלה, ולכל ילד היה רובה. הרבה פעמים הייתי  צולף בחבר שלי, מהקבוצה היריבה. ותמיד היינו משתעשעים. בנינו לעצמנו דברים כי פעם לא היו טלפונים, או משחקיי אינטרנט.

לשם שלי "עשור", יש משמעות מהסיבה הפשוטה, המשפחה של אבא שלי הוכחדה כולה בשואה. היינו משפחה גדולה וענפה, אבל כולם לצערנו נכחדו בשואה. יהדות סלוניקי הייתה יהדות מאוד מאוד מאוד גדולה, ומפוארת. לכן ההורים שלי היו מחוברים למדינת ישראל. הם לא רצו שנדבר בשפה זרה, ודיברנו עברית בבית. רצו שנאהב את המדינה, שנהיה שורשיים למדינת ישראל, ושכל הזמן המדינה תהיה בראש מעייננו. אני חושב שיש לזה משמעות מיוחדת. כאשר אמא שלי אמרה שאנחנו הניצחון, אז אני חושב שלזה היא התכוונה – שאנחנו הניצחון, מעצם העובדה שאנחנו חיים פה ולא במדינה אחרת. במדינה ההורים שלי קיבלו מתנה, הם קיבלו אותי עשר שנים לאחר הקמתה. לא היה ברור מאליו שמדינת ישראל תזכה להתקיים אפילו עשר שנים. עשר שנים שהיא הייתה קיימת זה היה דבר מאוד יפה, וזו הסיבה שנתנו לי את השם הזה. אני בהחלט גאה ללכת עם השם הזה. את שם המשפחה שלי אני לא אחליף לעולם – זה שם עם הרבה היסטוריה. כשנתקלתי בפעם הראשונה בשאלה למה קוראים לנו אלצ'ק, ומאיפה בא השם הזה אז יש לזה קשר הדוק לעם ישראל.

אני מתגעגע להווי, זאת אומרת: לכל הרגשת החופש שהייתה לנו במדינת ישראל, כשהיינו צעירים. לא היו לנו את כל העבודות שצריך לעשות.  האחריות היתה שונה כשאני הייתי צעיר, וכן הנושא הזה של חופש שאני יכול להרשות לעצמי. אני לא קשור לזמנים ואני לא קשור לשום דבר, הכל חופשי, ואין לי מחויבויות. אני מתגעגע לשקט שלי, כשהייתי יכול לעשות את כל מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. אלו דברים שאי אפשר לקבל אותם עוד פעם. צריך להנות מהם כל עוד אתה צעיר, ולשמוח שיש אותם, ואת האפשרות לחופש שיש לך. הורים שמגוננים עליך, והאחים שלך, למשפחתיות שהייתה לנו, וגם לשירים של פעם  אני מתגעגע.

ברור שאני מתגעגע לאנשים שהכרתי ואינם, ולא אראה אותם יותר. אני מתגעגע הכי הרבה למשפחה, לאמא ואבא שלי שהם חסרים לי מאוד, ולו רק להגיד להם, כמה הם צדקו בהמון דברים שאמרו. בתור ילד חשבתי שאני יודע יותר טוב. חשבתי שאני יותר חכם. יש דברים שהם צדקו, יש דברים שהם אמרו ואני לא קיבלתי אותם. אני רק רוצה לראות אותם לחמש דקות, להגיד להם שהם צדקו, וכמובן להראות להם את כל מה שהם רצו שאהיה ואעשה.

בחיים של כל אדם יש שלבים. לפי עם ישראל גיל 13 הוא גיל מאוד משמעותי. אתה עובר שלב והופך להיות גבר (נער). גם מבחינה ביולוגית יש לך שינוי, פתאום אתה רואה שגדל לך קצת שיער פה, וקצת שיער שם, ואנחנו מתחילים להשתנות. יותר חשוב לנו לעשות מסיבות, יותר חשוב לנו לבלות ולעשות כיף. זה שלב שמבחינתי מאוד יפה, ואם עוברים את השלב הזה בצורה טובה עם חברים ועם חברות, ואתה אוהב ונאהב, אז מגלים הרבה דברים. פתאום רואים אותם מזווית אחרת של ראייה. אני עברתי אותו בצורה ממש טובה, בצורה יפה עם הרבה הרפתקאות, עם הרבה הבנה מצד ההורים, על כל מיני הרפתקאות שלא היו מקובלות. למשל, אהבתי לישון בחוץ עם חברים. היום קצת קשה להגיד לילד צעיר לך תישן איפה שאתה רוצה, תישן ברחוב, תישן בחורשה, בוא תישן בבית הספר במסדרון. אבל כשאנחנו היינו צעירים, כך היינו עושים. אתה לוקח את החברה שלך, ואתה עושה מסיבה, אתה יוצא לחורשה, אתה עושה מדורה וישן שמה. וההורים יודעים שאתה נמצא שם והכל בסדר.

כשהייתי צריך להתגייס לצבא קיבלתי מבחנים לעשות. אז היו שולחים לכל מיני מבחנים לבדוק מה היכולות שלך, ומה האפשרויות שלך, ואני קיבלתי מבדקים לקורס טייס. לא כל אחד קיבל. לא כל כך רציתי ללכת לטייס, אבל זה כל כך מאתגר לראות שאני יכול לעבור אותם. זה היה בשבילי כמו חידה. רציתי כל הזמן לראות אם אני יכול, ואחת הסיבות שהלכתי למבחנים, ועברתי את כולם בהצלחה.  כמובן שבסופו של דבר אמרתי שאני לא רוצה להמשיך בטייס. ואז פגשתי חבר, והלכתי לצנחנים, לשרת את המדינה שלי בצורה אחרת. רציתי לעזור למדינת ישראל. זה היה התנדבותי. היית צריך  לעבור מבחני כושר ולראות שאתה מתאים בכלל ללכת להיות קרבי, כי לא קיבלו כל אחד. הרבה רצו ללכת, ולא קיבלו אותם ,בגלל שלא הצליחו לעמוד במבחנים, מבחני כושר ומבחני מאמץ. זה היה דבר מאוד מאוד אתגרי בשבילי. שירתי והשתתפתי במלחמות.

אחרי הצבא, רציתי להקים בית משפחה וילדים. שתהיה לנו הכנסה ותהיה לנו פרנסה. התחתנתי מוקדם. עבדתי, וגם אשתי עבדה, וביחד הגענו למה שהגענו על ידי עבודה. כמובן שההורים עזרו ותמכו בנו, נתנו לנו ביטחון נפשי, עם הרבה עזרה והכוונה ובהחלט היינו חרוצים.

הזויות האישית

ליאור : היה לי מאוד משמעותי לעבוד עם סבא, ולשמע סיפורים עצובים ומרגשים.