מאגר סיפורי מורשת

אני מרלן, ושמי הוחלף בקיבוץ לאראלה. נולדתי בטונסיה בעיירה ששמה אריאנה, בא התגוררו יהודים מוסלמים נוצרים ועוד כמה דתות. נולדתי במאי 1945 בחודש בו הסתיימה מלחמת העולם השנייה. כשהנאצים נכנסו לטוניסיה עוד הייתי בבטן אמי. אבי נלקח למחנה עבודה שם עבד עבודות כפיה וחלה בשחפת.

אמי ואחיי כל הזמן חיפשו מקומות מסתור. בסוף המלחמה נכנסו להלחם בנאצים צבא אנגליה וצבא ארצות הברית. מאוד שמחנו כי שחררו את אבי ואת שאר מחנות העבודה אך לא ידענו אם הוא עדיין חיי. אבי חזר הביתה, נולדתי כמה ימים אחריי, השמחה הייתה כפולה. גדלתי והתחנכתי בטוניסה בבית ספר צרפתי, למדנו רק שפה אחת. צרפתית. אך ידעתי גם איטלקית שדוברה ברחובות וגם ערבית שלמדנו מהסוחרים בשוק.

כשהייתי בגיל 11, טוניסה קיבלה את עצמאותה מידי הצרפתים ואז הכניסו לתכנית הלימודים ערבית חובה, לא רציתי ללמוד. בשנה זאת אחיי עלו ארצה במסגרת עליית הנוער.

שנה וחצי אחריי עליתי עם הוריי ארצה באוניה ששמה הייתה ארצה הגענו ליישב שלומי, לא יכולתי להתרגל למגורים במעברה. למדתי בבית ספר דתי, לא התאקלמתי שם טוב. בעקבות זה אחותי רשמה אותי במשרדי עליית הנוער שם אמרו לי לחכות בבית עד שקיבוצים יסכימו לקבל אותי ואת שאר הנערים שהיו איתי בקבוצה.

קיבוץ גניגר קיבל אותי, הייתי אז בת 12. מאוד אהבתי להפגש עם כל מיני נערים ונערות נכל מיני ארצות שונות. שם למדנו את השפה העברית במהירות. את יהודה שכיום בעלי הכרתי בחברת הנוער בגניגר. התגייסנו ביחד לחיל הנחל ביחד עם כל הגרעין שלנו כששוחררנו מהצבא התחתנו והקמנו משפחה בגניגר.

הזוית האישית

 סבתא אראלה: כיום אנחנו גרים בקיבוץ גניגר ויש לנו חמישה ילדים ושניים עשר נכדים חמודים.