מאגר סיפורי מורשת

שמה של הסבתא שלי הוא אלאונורה נכנביץ ובקיצור אלה. אחרי שהתחתנה לקחה את שם המשפחה של בעלה שהוא מובשוביץ. לא ידוע לה מקור השם שלה, אימא שלה סיפרה שהדודה שלה אהבה את השם והמליצה לאימא שלה לקרוא לה ככה. היא אהבה את כל השמות שמתחילים ב"א", וככה לאחים שלה גם קראו אדוארד ואריק. גם כשבאה לארץ ישראל, אף פעם לא שיניתה את שמה, למרות שלא כל כך אהבה אותו. היא לא ידעה שאפשר להירשם בשם אחר בארץ, אז נתקעה עם אלאונורה. כל הקרובים וחברים שלה קוראים לה אלקה. אני קורא סבתא.

להורים שלה ז"ל קראו לילה ולב. סבתא שלי נולדה בעיר אוירוט-טורה באזור אלטאי שבסיביר, בתאריך 10 למאי בשנת 1941, בערך חודש לפני מלחמת העולם השנייה. הם שלושה אחים במשפחה וסבתא שלי האמצעית (ילדת סנדוויצ'). יש לה אח גדול אדוארד ז"ל ואח קטן ולרי. סבתא שלי גרה עם משפחתה בדירת שלושה חדרים בבית עץ דו-קומתי עם עוד הרבה שכנים. השירותים שלהם היו בחוץ ואלו היו שירותים משותפים לכולם. גם בחורף של מינוס 25 מעלות היו צריכים ללכת החוצה לשירותים. לא היה להם מזגן או תנור חימום אבל היה תנור אבן גדול (כמו קמין) בו היו שמים עצים בשביל להבעיר אש. ההורים היו קונים את העצים וסבתא עם אחים שלה עזרו לאבא לחטוב אותם עם גרזן. לא היה להם ברזים עם מים – את המים מביאים מבאר עם דליים שתלויים על סוג של קולב מעץ שהיו סמים על הכתפיים.

לא הייתה מכונת כביסה – היו מכבסים בקערה ענקית מברזל עם הידיים, סבתא הייתה עוזרת לאמא לכבס עם סבון ואחר כך כדי לשטוף את הסבון הם היו הולכים לנהר ושותפים את הבגדים. גם בחורף! הייתה להורים של סבתא פרה שהמליטה עגל. בהתחלה כשהיה תינוק, הוא גר איתם בבית וישן בפינה ליד התנור כדי שיהיה לו חם. אימא של סבתא האכילה אותו בעזרת בקבוק בחלב.

בעיר בה סבתא גרה דיברו בעיקר רוסית, אבל מקומיים דיברו גם בשפה האלטאית. בעיר שלהם היה 29000 תושבים ורק שלוש משפחות יהודיות. כל השכנים שלהם והמורים והמוכרים במכולות היו רוסים. למרות זאת לא הייתה שום אנטישמיות בעיר, כי היא חושבת שאנשים בסיביר – לא נראה שידעו מה זה יהודים. ההורים שלה נשלחו לסיביר לעבוד בשנת 1937 אחרי שסיימו את הלימודים באוניברסיטאות, כי ככה היו מסדרים עבודה לבוגרי אוניברסיטה בברית המועצות – פשוט מציבים במקומות בהם היו צריכים את המקצוע, לא משנה כמה רחוק זה היה. ודווקא זה הציל את הוריה של סבתא ואותה מהזוועות של מלחמת העולם השנייה, כי היטלר לא הגיע לסיביר. בנוסף, סטלין, ששלט בברית המועצות והיה לא פחות גרוע מהיטלר, גם היה אנטישמי ושנא יהודים ובשנים האלה התחיל לשלוח אותם למחנות בסיביר. וגם כאן הם ניצלו מאנטישמיות כי האנטישמיות בעיקר הייתה ברוסיה עצמה וגם לא הגיעה לסיביר.

סבתא שלי זוכרת את העיר ואת החברים אבל לא מתגעגעת, גם כי עברו כבר 60 שנה מאז שעזבה וגם כי היא עברה הרבה מקומות בחיים שלה. כשסיימה לימודים בבית הספר נסעה לבד ללמוד לאוניברסיטה בסנקט פטרסבורג (לנינגרד דאז), ומשם עברה לעבוד בעיר וילנה שבליטא.

סבתא הייתה הולכת לבית ספר של עשר שנות לימוד בעירה והייתה תלמידה מצטיינת בכל הכיתות. היא סיימה את בית הספר עם מדליית זהב בהצטיינות יתרה. המורים שלה אהבו אותה כי הייתי תלמידה חרוצה. היו לה חברים, וכל שבת היו להם מסיבות ריקודים – תמיד היה מורה ששמר/ה עליהם. הילדים רקדו ואלס, טנגו ופוקסטרוט. בבית הספר סבתא רק למדה – לא היה נהוג אצלהם לעבוד לתלמידי בית הספר, כי ההורים תמיד עבדו ורוב האנשים בברית המועצות קיבלו בערך אותה משכורת וכולם חיו באותם תנאים בערך – היה "קומוניזם" – כולם שווים ומקבלים אותם גרושים. כל החברים שלה וסבתא עצמה היו בתנועת נוער של קומוניסטים צעירים ("פיונירים"), ובתיכון של קומוניסטים יותר בוגרים – "קומסומול" – לא הייתה שום אפשרות לא להשתייך לתנועה הזאת, וכולם היו מאוד גאים להשתייך אל התנועה. כל פיוניר היה עונד עניבה אדומה והיה מצדיע לפיונירים אחרים כשהיה פוגש אותם. התיכוניסטים שהיו ב"קומסומול" ענדו סיכה בצורת כוכב אדום (סמל הקומוניסטים) עם תמונה של ולדימיר לנין, שהיה אבי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. סבתא הייתה חולה ביום שהכיתה שלה קיבלה את העניבה והיא הייתה מאוד מאוד עצובה שלא יכולה להשתתף בטקס. לא זכור לה שהיו להם איזה מפגשים מסוימים כחלק מהתנועה, פשוט היו חלק מהקומוניסטים הצעירים והיו צריכים להתנהג בהתאם – שזה אומר ללמוד, ללמוד, וללמוד, כפי שלימד לנין הגדול.

כשהגיעה סבתא לגיל 12, לא הייתה לה בת מצווה כי לא היה נהוג לחגוג את זה במקום שגדלה. סבתא הייתה ילדה מאוד ממושמעת וטובה כשהייתה בגיל ההתבגרות, ההורים שלה שניהם היו מורים אז לא הייתה אפשרות אחרת. סבתא הייתה נפגשת עם חברים אחרי בית הספר, הם היו הולכים לשחות בנהר, בשבתות מסיבות ריקודים, היא גם למדה פסנתר ודרך השיעורים גם מוסיקה קלאסית. לא זכור לה שהיה להם איזשהו סלנג כמו שלנוער של היום יש (שפת האינסטגרם והוואטסאפ).

בקיץ היו שולחים אותם למחנות קיץ בלי הורים לחודש, שם הם היו שרים הרבה, טיילו ביער ובנהר, ישנו בבתים קטנים והיה להם שמח. סבתא מספרת: "רכשתי שם חברה שתמיד נפרדתי ממנה בדמעות. פעם אחת אחרי כיתה ט' כל המשפחה נסענו ללנינגרד (סנט פטרסבורג), אחרי זה התאהבתי בעיר היפיפייה הזאת והחלטתי שאני אלמד שם באוניברסיטה.

לא היה לנו הרבה מאכלים או אוכל – בעיקר תפוח אדמה ובחגים היה עוף. מאז תפוח אדמה זה המאכל האהוב עלי, עד כדי כך שאם אני לא אוכלת תפוח אדמה ביום – אני מרגישה רעבה. בשבתות בדרך כלל שיחקנו בחצר – בחורף עשינו החלקה על הקרח או על מגלשת שלג, לפעמים עשינו סקי למרות שאני לא כל כך עשיתי, ובקיץ הלכנו לשחות בנהר או שיחקנו בחצר.

במשפחה שלי לא דיברו על ישראל. אבא של סבתא שלי עד גיל 20 בערך לא ידע שום שפה חוץ מיידיש ולמד תורה, ורק אחר כך החליט ללכת לקולג' ואז היה חייב ללמוד רוסית."

אחרי שסבתא סיימה בית הספר עם מדליית זהב (הכל בציון 100), היא רצתה להתקבל לאוניברסיטה ללימודי מדעי המחשב בלנינגרד. זאת הייתה לצערה השנה הראשונה שהיו צריכים לעבור מבחני קבלה (עד אז מי שהיתה לו מדליית זהב לא היה חייב). סבתא מספרת: "בגיל 17 נכנסתי לבד לרכבת עם מזוודה אחת. היה איתי בקרון חייל צעיר למזלי, כי התחילה קטטה והוא עמד בכניסה לחדר שלנו ולא נתן לאף אחד להיכנס". בלנינגרד גרה סבתא אצל דודה שלה והתכוננה למבחני קבלה. סבתא התקבלה לאוניברסיטה. במבחן במתמטיקה היא ענתה על כל השאלות ובשאלה אחרונה טעתה בסימן אחד – במקום פלוס היא שמה מינוס והבוחן הוריד לה נקודה אחת על זה. עד עכשיו היא זוכרת לו את זה.

כשסיימה סבתא את האוניברסיטה, היא נסעה לעבוד בוילנה. סבתא הגיעה למכון לאלקטרוניקה ועבדה שם כמהנדסת. סבא שלי ויטלי גם עבד שם כמנהל צוות שסבתא עבדה שם. הם היו בהתחלה חברים טובים, היה להם מעניין ביחד, דיברו הרבה, הלכו ביחד תמיד לחדר אוכל בהפסקות צהריים ולאט לאט התאהבו אחד בשנייה. סבא שלי היה אז פרוד מאשתו הראשונה וכשהתאהב בסבתא הוא התגרש ועבר לגור עם סבתא. הם רצו להתחתן אבל אז הגיע זמן שאת הסבא היו צריכים לגייס לצבא הרוסי ואם הוא לא היה נשוי אז היו שולחים אותו לשרת רחוק רחוק לרוסיה. ואז החליטו להתחתן, כדי שישאר קרוב. הפ התחתנו בשנת 1968. לא הייתה חתונה גדולה, הלכו לבית העיריה לרשום את הנישואים ואז באו רק חברים קרובים והורים של סבתא. הורים של סבא לא היו, סבתא לא זוכרת למה. סבא וסבתא עבדו כמהנדסים וככה הצליחו לקנות את הדירה הראשונה שלהם. לפני שחסכו כסף הם גרו בדירה משותפת עם עוד משפחה, כי ככה היה נהוג בברית המועצות. אחר כך הצליחו לקנות דירת שני חדרים.

סבתא שלי לא שירתה בצבא כי בברית המועצות רק הבנים שירתו. סבתא מאוד אהבה מתמטיקה והמורה שלה בבית הספר אמר תמיד שהיא מתמטיקאית מצטיינת, והוא שמע שהתחילו ללמד נושא חדש מאוד שקוראים לו מדעי המחשב ואמר לה ללכת ללמוד שם. וכך הגיעה ללימודי מחשבים.

האירועים ההיסטוריים הבאים קרו בזמן שסבתא שלי חיה

כשנולדה, התחילה מלחמת העולם השניה ונאצים פלשו לברית המועצות ב1941 עד 1945. בשנת 1953 נפטר הדיקטטור המרושע הרוסי יוסף סטאלין וזה היה ארוע משמח לכל תושבי ברית המועצות. בשנת 1962 האסטרונאוט הראשון בכל העולם – יורי גגרין – שוגר לחלל וחזר בחיים, וזה היה ארוע מאוד מרגש.

בשנת 1990 התפרקה ברית המועצות וזאת השנה בה סבתא וסבא, אמי ודודה שלי, סבא רבא ובן דוד שלי עלו כולם לארץ ישראל. סבתא אומרת שכשהתחתנו, סבא ויטלי מאוד רצה לעלות לישראל כי זו ארץ של יהודים וסבא וסבתא היו ציונים. אבל הרבה שנים השלטונות בברית המועצות סירבו לתת לו לצאת, כי סבא וסבתא עבדו במכון שהיה מאוד סודי (כמו כור גרעיני). לסבא וסבתא בכלל אסור היה לצאת לחו"ל, במיוחד לישראל. בשנת 1990 בגלל שמיכאל גורבצ'ב – ראש הממשלה דאז – פתח את הגבולות, היה רק צריך למסור מסמכים לסוכנות שמטפלת בויזות ולא נתנו להם אישור. התברר שבגלל שסבתא שלי נולדה בסיביריה – לקח להם הרבה זמן לבדוק את כל הפרטים על הסבתא. ואז סבא רבא שלי סמואל, שהיה מנהל גדול של בנק בליטא, ניסה לבדוק בסוכנות למה מעכבים אותם. ראש הסוכנות הזו אמר שהאמת היא שלא איכפת להם בכלל מה זה מה ומי זה מי, כי הם עסוקים בכלל בהתפרקות ברית המועצות. ואז הוא נתן הוראה לשחרר את המסמכים של סבא וסבתא שלי וכך הם קיבלו את האישור לעלות לארץ.

סבים שלי ארזו את התיקים ואת כל החפצים שלחו במכולה דרך הים, עלו על הרכבת למוסקבה, משם על המטוס לבוקרשט, ומשם סוף סוף על המטוס של אל על לישראל. קרו שני דברים בדרך:

האח של סבתא, אלי בן ה-4, כמה שעות לפני היציאה התיישב עם הטוסיק שלו על תרמוס שהיה שם מים רותחים, והמים יצאו ונשפכו על הרגל והטוסיק שלו והוא קיבל כוויה. והם כולם כבר היו מוכנים ולבושים לצאת לרכבת. למזלם אחת החברות של סבא סמואל הייתה רופאה והיא רשמה לסבתא איזו משחה לקנות, היא טסה לבית המרקחת לקנות את המשחה.

הסיפור השני הוא שכשהגיעו לשדה תעופה, סבא שמר אצלו דף שהיה חייב לתת לשלטונות עם רישום של כל דברי הערך. בלי הדף הזה אי אפשר היה להוציא שום טבעת, שרשרת, תמונה, וכו'. סבתא כל הזמן ביקשה ממנו לתת לה את הדף הזה וסבא סירב. כמובן לפני שהיו צריכים למסור את הדף – סבא לא מצא אותו. סבתא מאוד כעסה, אבל במזל נתנו להם לעבור בלי הדף. וכמובן שסבא מצא את הדף כשהגיעו לישראל.

סבא וסבתא גרו בהתחלה באשקלון כי החברים הטובים שלהם גרו שם. אחר כך סבא קיבל עבודה כמהנדס במקורות – חברת המים בישראל – והם קנו דירה ברמלה. סבא נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1998 ונקבר ברמלה, ואחרי כמה שנים סבתא עברה לכפר סבא כדי להיות יותר קרובה לאמי ודודתי ויטה. סבתא עבדה עד גיל 71 כמנהלת רשת מחשבים בחברה קטנה, ואז יצאה לפנסיה. היא גרה בדירת שלושה חדרים חמודה עם סלון ומטבח ומרפסת עם פרחים. אנחנו המשפחה באים הרבה לסבתא כל יום שישי בערב כי אימא שלי הקימה מסורת יפה של "קבלת שבת" – שכל שישי בערב המשפחה מתאספת אצל סבתא. אנחנו בדרך כלל יכולים להגיע בשישי.

הזוית האישית

טל: היה לנו ממש כיף לדבר אחד עם השני במהלך התיעוד, אני אישית למדתי המון דברים חדשים על סבתא שלי ונהניתי להקשיב לה.