מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יליזבתה, נולדתי בתאריך 2.12.1955 בעיר פרונזה (עכשיו קוראים לזה בישקק) שבקיריגיסטן.

כשנולדתי, רצו לתת לי את השם גליה, אבל סבתא אחת החליטה לקרא לי ליזה (השם המלא הוא יליזבתה). הרבה חושבים שיליזבתה זה שם אנגלי, אבל הם טועים – זה שם עברי שהתרגום שלו זה אלישבע. ההורים שלי נולדו באוקראינה. לאבא קראו משה (מוייסאי) ולאימא ריבה (ריווה). במקום בו אמא שלי התגוררה, הרגו את כל היהודים. בשנת 1941, כשפרצה המלחמה (מלחמת העולם השנייה), הוריי ברחו לקיריגיסטן.

עכשיו בואו נדבר קצת על ילדותי: גדלתי בפרונזה (בישקק). למדתי בבית ספר מספר 48 (לא היו שמות לבתי ספר אלא מספרים). היה אזור מסויים בעיר שהיה כמו מגרש משחקים, שם כל השכונה שיחקנו יחד בקפיצות בחבל, בקלאס ובעוד משחקים. הכרתי כמעט את כל הילדים בשכונה שהיו בגילי (כי שיחקנו כולם ביחד). היו לי קצת חברים בבית ספר אבל אני עדיין בקשר איתם.

בגיל 17 סיימתי בית ספר עם מדליית זהב, שזה כמו תעודת הצטיינות היום. הייתה לנו בבית הספר מסורת שכל אלה שסיימו את הבית ספר מטיילים כל הלילה ואז צופים בזריחה ביחד. לא הייתי בצבא בגלל שעליתי לישראל בגיל 39 ובקיריגיסטן בנות לא הולכות לצבא. כאן בארץ אני עבדתי בחברת בזק (אני אומרת עבדתי, כי לא מזמן יצאתי לפנסיה). בקיריגיסטן עבדתי בכל מיני עבודות.

בואו נעבור לאיך הכרתי את בן הזוג שלי: אז בעצם בן הזוג שלי היה מתקן טלוויזיות, ויום אחד כשבאתי לחברה שלי הוא בדיוק תיקן לה את הטלוויזיה – וככה הכרנו. אחרי בערך חצי שנה התחתנו. בתאריך 3.3.1983 נולד הבן הראשון שלנו ואחרי שלוש שנים נולד השני. לבן הראשון שלי יש ארבעה ילדים (דניאל, מאי, ביורן וליאם) ולבן השני יש תינוקת אחת (גפן).

אני עכשיו רק יצאתי לפנסיה. החלום שלי הוא לדעת לסרוג יותר ממה שאני כבר יודעת. התחביבים שלי הם לעשות הליכות, לסרוג ולשחק במשחקים (קאנדי קראש וכו…).

עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור קצר עם מוסר השכל: היה לי פעם חבר ילדות שאמר לי שהוא מאוד אוהב לנסוע באוטו, ואם הייתה לו אפשרות לשירותים באוטו – הוא היה נוסע כל הזמן. ככה הוא אמר. אחרי חודש או חודשיים הוא התגרש מאישתו והיא זרקה אותו מהבית, לא היה לו איפה לגור. באותו זמן הוא עבד בתור שומר באתר בנייה, אז הוא גר בבוטק'ה של השומר (ביתן). הבעייה הייתה שלא היו שם שירותים, אז הוא היה צריך כל הזמן לנסוע כדי להגיע שירותים, והוא הצטער על זה.. אז מוסר ההשכל הוא – לפני שאתה אומר משהו תחשוב פעמיים, כי זה יכול באמת לקרות.

הזוית האישית

מאי הנכדה המתעדת: היה כיף לעשות את את התיעוד במסגרת התכנית, גיליתי דברים חדשים על סבתא שלי.