מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר רביפור, נולדתי בתאריך 15.6.1930,  באיראן, גדלתי בעיר כרמאנשאה בשכונה יהודית הנקראת פייזאבאד. גרנו ביחד כל המשפחה המורחבת- סבא, סבתא, דודים ודודות. אני הבת השלישית, לפני היו שתי אחיותיי, רבקה ו-וולנטין, ואחריי באו מורד ומואיס.

בארוחות הצהריים והערב היינו אוכלים תבשילים פרסיים, ובחגים היינו יושבים ביחד כל המשפחה בשולחן גדול לאכול. בשבתות כולם ישבו ביחד בשולחן ושרו וחגגו לקבלת השבת. היינו מסורתיים ושמרו שבת. בשבת בבוקר היה טקס יפה, היינו הולכים לבית כנסת, ארוחת בוקר של שבת, ובערב אם היה מזג אוויר טוב היינו הולכים לטיול, ולאכול גלידה בבית קפה מאוד יפה. היינו שומעים שם מוזיקה כולם ביחד ורקדנו. בחגים חגגנו מאוד יפה. בפסח היינו מכינים לפני חיטה והבאנו לטחון אותה והיינו מכינים מצות.

היינו מנקים את הבית, והבית היה משתנה לגמרי. בליל הסדר היינו מזמינים אורחים. כל השבוע של פסח כולם היו באים לברך וגם אנחנו היינו הולכים לברך את האנשים בשכונה. במוצאי חג פסח המוסלמים בשכונה היו מביאים לנו מוצרי חמץ, גבינות, לחם, חמאה.

אבא שלי, עובדיה, עבד במסחר של חומרי בניין, ותמיד היו באים אלינו אורחים כדי לקנות ממנו. אמי, פהימה, הייתה עקרת בית, והייתה פעילה מאוד בלעזור לחברה הענייה יותר. אבי היה אחד מהמייסדים של ארגון תרומות ליהודים, והביאו להם פחם, בגדים, אוכל.

בית סיפרנו היה בית ספר יהודי, שמו היה בהתחלה "אליאנס", אך המלך, רזא שאה, רצה באותה תקופה שהכל יהיה בפרסית, שינו את שם הבית ספר ל"תהאד", והפסיקו את לימודי הצרפתית. כל הכיתה הייתה מאוד מגובשת, אך עכשיו כולם התפזרו בעולם. היינו משחקים שלושה מקלות, חמש אבנים, קפיצה בחבל וקלפים. היינו מסדרים בובות ואחר כך תופרים עליהן שמלות. היינו משחקות שש בש מגיל שש שבע.  הייתי סורגת ותופרת, ואם היה שלג היינו משחקים מהשעה בה חזרנו מבית ספר עד החושך, מחליקים ובונים אנשי שלג. בקיץ היינו הולכים לפיקניקים בבוסתנים מחוץ לעיר.

 העלייה לישראל

בגיל 12 אחותי התחתנה ועברה לטהרן, אז אימא שלי החליטה שנעבור גם אנחנו. אבי השאיר את העסק לדודי, והמצב בטהרן הדרדר ולא הלך לאבא טוב. בשנת 1949 אחותי עברה לישראל עם התינוקת שלה ובעלה, ואמי כבר התחילה לתכנן. קנו לי כרטיסים והכינו מזוודה ואני לא ידעתי כי הייתי אצל הדודים לשבועיים. כשבאו לקחת אותי אמרו לי שאני עולה לארץ, אבל אני לא רציתי. באו ולקחו אותי לבית קטן עם אנשים שעולים לארץ ואחר כך עלינו למטוס לישראל.

הגענו ביום שישי וזה היה בסביבות חמש, היה חם מאוד, נתנו לנו פרוסות לחם עם מרגרינה וריבה, ואחרי שעתיים הכניסו אותנו לאוטובוס קטן, 20 איש יכלו להיכנס פנימה, ואני הייתי צריכה לסחוב מזוודה גדולה. הלכנו הרבה עד שעה תשע, והגענו בחושך למקום עם הרבה חול ובלי אור, ואמרו לנו שפה אנחנו נשארים, הביאו לנו מזרונים מקש ואמרו לנו לישון על זה. מצד אחד אחות של גיסי, שהייתה איתנו באותה נסיעה, וצעקה לי לא לישון כי עקרב. בבוקר ראיתי אוהלים ולא האמנתי שאין בניינים.

במקרה בן דוד שלי, ציון רוקני, עבד בסוכנות ואחרי יומיים הוא בא ולקח אותי לתל אביב. שם היו בניינים ואנשים ואור, ואחרי ימים שלמים שלא התקלחתי יכולתי סוף סוף להתקלח. אחרי כמה שבועות גיסי נסע ואמר שייקח אותנו לירושלים. שם היינו בבית עולים, בשכונה ערבית עם בתים ערביים. היינו שם איזו תקופה ובאו יהודים אחרים שבאו מבתים של מוסלמים, ואחותי ואני הלכנו למקום אחר. המצב היה לא טוב, לא היה מה לאכול, כל היום אכלתי רק בגט עם מרגרינה, או חלווה עם אבקת חלב. אחותי התחילה לעבוד בתור תופרת ואני עזרתי לה. אחר כך עברתי לעבוד במסעדה, עבודה קשה אך עבדתי שם שבע שנים. היו חיים קשים אך הסתדרנו ואהבתי את החיים האלה.

אחרי שבע שנים, דוד שלי נפטר, אז נאלצתי לבוא חזרה, נשארתי שם 30 שנה, והתחתנתי. החתונה שלנו הייתה באיראן, הלכתי לתופרת ותוך שבוע הייתה לי שמלה. החתונה הייתה בתאריך 2.8.1956. היא הייתה חתונה גדולה עם ריקודים באולם עם מקום פתוח כי היה חם. אחרי שנתיים נולד הבן הראשון, רפי. אחרי ארבע שנים פריד נולד, ואחרי שש שנים נולדה פרנז.

 ביום חתונתי באיראן

נשארנו שם ואז התחילה המהפכה נגד שח המלך של האיראן. נשארנו שם לשלושה חודשים ולבסוף יצאנו משם באופן רשמי, לא ברחנו, אבל השארנו את הבית והכל שם. בעלי הביא אותנו לישראל וסחר לנו דירה. רפי הבן הבכור, נשלח ללמוד בארצות הברית ואחר כך עבר לקנדה. בעלי חזרה לאיראן לכמה זמן, ופתאום התחילה מלחמת איראן עיראק, לאחר זמן מה שילם הרבה כסף והבריחו אותו דרך פקיסטן, הלבישו אותו בבגדים פקיסטנים, והלך חלק ברגל וחלק על סוס. חמישה ימים היו בהרים, עד שהגיעו לטורקיה ואז יכלו לנסוע לישראל.

אחרי שבע שנים הוא קיבל דום לב ונפטר. אחר כך נשארתי לבד שנתיים, ופרנז אמרה לי לבוא להרצליה. קניתי דירה, והמובילים היו צריכים לארוז הכל וביקשתי שיביאו להרצליה בערב, הם לא הסכימו ואמרו שאי אפשר ושיביאו מחר בבוקר. הם הבטיחו שישימו במחסן ולי היה ביטוח, אך לא שמו את זה במחסן, ושמו את זה ליד הבית של המוביל. לא היה מי שישמור על זה, והכל נגנב לנו. כל הבגדים, כל הרהיטים, שכרתי דירה גדולה אך לא היה לי כלום. היה משפט במשך תשע שנים כדי שאקבל את הכסף חזרה, ובסוף שילמו לי על הכל. יכלתי לקנות דברים חדשים, אבל כל הזיכרונות שלי הלכו. הבאתי איתי מאיראן תמונות ובגדים, אך הבית שם נשאר שלם ולא הבאנו את הרהיטים איתנו. מכרנו את הבית עם כל הרהיטים, והכל נשאר אותו הדבר כמו שקיבלתי אותם, ובביתי בסלון יש שטיח שהבאתי מאיראן.

הזוית האישית

סבתא אסתר: היה מאוד כיף לספר על הילדות שלי לנכדתי, ולהיזכר בחיים שהיו לי ובכל הזיכרונות מאיראן.

נעמי אגמון: היה מאוד מעניין לשמוע על סיפור החיים של סבתא שלי, מאוד ריגש אותי לעשות איתה את העבודה הזו. היה כיף לשוחח איתה וממש להכיר אותה.