מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייה של סבתא יעל

נולדתי בחיפה להוריי לאה ונפתלי אני הנכדה הראשונה של אומה ואופה והשנייה של סבא וסבתא.

שנתיים לאחר לידתי נולד דני אחי. לאבי הייתה אחות – חווה ולה שני ילדים אלון ומירה שהיו בגילאים של דני ושלי ואיתם בילינו רבות. חלק מחוויות הילדות שלנו משותפות. כשאימא השתחררה מבית החולים והביאו לה את התינוקת התברר לה שזה תינוק ולא תינוקת… לאחר שהשתכנעו שאמי צודקת הובאתי אליה לאחר כבוד.

אבי הגיע מגרמניה ואמי מצ'כיה. בשתי המשפחות דיברו גרמנית ושניהם הגיעו לארץ בערך בגיל 15. הגרמנית של העולים מצ'כיה ואלה מגרמניה הייתה שונה ולכן כשהתעוררו דיונים סביב פרוש מדויק של מילה פנו למילון חברם המסור… זהו אחד מזיכרונותיי הראשונים. בבית דיברנו רק עברית – גרמנית הייתה שפת הסודות.

סבא וסבתא מצד אימא שהגיעו מצ'כיה דיברו עברית ולכן היינו אנחנו הנכדים הרבה יותר קרובים אליהם. הם לימדו אותנו הרבה דברים – תפירה, עבודות עץ ועוד. הם היו הרבה יותר חמים ואוהבים. סבא היה רופא פנימי בצ'כיה והמשיך את עבודתו בארץ.

סבא וסבתא שהגיעו מגרמניה – להם קראנו אומה ואופה (סבא וסבתא בגרמנית) השפה המדוברת אצלם בבית הייתה גרמנית. אומה לא הצליחה ללמוד עברית… דני ואני הבנו אותם אך השיחה איתם הייתה כמעט בלתי אפשרית. הם היו קרים ולא מעניינים. אופה היה רופא עיניים בגרמניה והמשיך את עבודתו בארץ. כשנולדתי אובחנתי עם בעיית פזילה רצינית ובגיל שלוש ניתח אותי. הניתוח זכור לי בצורה מאוד חיה (אימא שלי לא זוכרת דבר ממה שאני מספרת, אבל אני בטוחה שזה נכון…). הפזילה תוקנה במידה מסוימת, אך מגיל זה אני מרכיבה משקפיים…

כמנהג יוצאי מרכז אירופה, אכלנו כל יום שישי ארוחה משפחתית עם ההורים של אבא או ההורים של אימא – לפי סדר קבוע ולכן לא יכולנו להשתתף בפעילות חברתית כלשהי בימי שישי (היום אימא שלי חושבת שזאת הייתה טעות שהוכרחנו אנחנו הילדים לוותר על החיים החברתיים שלנו בגלל ארוחות אלה…)

כאשר אומה ואופה נסעו לחו"ל הם חזרו לרוב עם אלפי שקופיות ואז היינו חייבים לשבת, לראות ולהקשיב להסברים הארוכים והמשעממים על מה שאופה הקרין. לימים הבין אופה שאנחנו קהל ממש לא אוהד ולכן הפנה את האנרגיות של ההסברים להרצאות בבתי אבות. אני מקווה ששם הקהל היה קשוב יותר.

למה הגיעו המשפחות לארץ?

אבא של אבא שלי היה רופא עיניים בעירה המבורג בגרמניה. בשנת 1935 נלקחו רישיונות העבודה מכל הרופאים היהודים. ההזדהות הציונית ודעתו הרעה על הנאציזם הביאו את סבא שלי להחלטה לעלות לפלסטינה במחצית שנת 1936. הם הגיעו באנייה מאיטליה לחיפה ונשארו להתגורר בחיפה כל חייהם.

אבא של אימא שלי היה רופא פנימי בפראג והיה ציוני נלהב כל חייו. גם הם הגיעו לעיר חיפה ובסופו של דבר גרו מרחק חמש דקות הליכה מההורים של אבי. למרות היותם שניהם רופאים, הם לא הכירו אחד את השני לפני שהוריי הכירו.

אבי למד בביה"ס מקצועי בסמ"ת בחיפה ובשנת 1943 בהיותו בן 19 הצטרף ל"הגנה" ועבר אימונים שונים בירי באקדחים ושיעורי קפ"פ – קרב פנים אל פנים. הם למדו להתגונן עם מקלות באורך מטר ושלושים שהשתמשו בהם הרועים הערבים. הם המשיכו באימונים שונים כשהם משתדלים להתחמק מהצבא והמשטרה האנגלית ששלטו בארץ. עם החלטת החלוקה בתאריך 29 לנובמבר 1947, נשלחו גדודי ההגנה למשימות שונות ברחבי הארץ. עם השלמת לימודיו בטכניון החל לעבוד בחברת החשמל ומאוחר יותר התגייס לצבא לחיל המודיעין. אבי המשיך את שירותו הצבאי בקרייה בתל אביב בחיל המודיעין ומאוחר יותר עם שחרורו עבר לרפאל – הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. במקביל לשירותו קיבל תואר דוקטור בטכניון בחיפה.

אחרי מלחמת ששת הימים, אבי נשלח עם מספר עמיתים לחצי האי הסיני וחזר עם תמונות שלו לידי טילי סאם מצריים והיה מאוד גאה על כך שיכול היה לבדוק את יכולתם של הטילים. בשל היותו של אבי בעל הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר, היה ברור שאגויס לחייל בו אדרש לסיווג בטחוני גבוה ולכן גויסתי לביטחון שדה. שרתי בנצרת בפיקוד צפון. כל יום נסעתי מחיפה לנצרת באוטובוס – שעה וחצי לכל כיוון. השרות היה מאוד מעניין ובסופות התחתנתי עם אבי בתי.

גם אמי שרתה בהגנה ומאוחר יותר בצבא – מסלול שהיה כנראה מאוד מקובל באותה תקופה.

לאחר שהורי נישאו ודני ואני נולדנו החליטו הורי שאמי תהיה אימא במשרה מלאה ולאורך השונים החלטה זאת הוכיחה עצמה – היא הייתה בבית כשחזרנו מבית הספר עם ארוחות חמות והשתדלה לעזור לנו בהכנת שעורים. אימא הייתה יצירתית מאוד. סרגה את כל מלתחת בגדי החורף שלנו, ציירה וכל שנה הקדישה ימים רבים לתפירת תחפושות מושקעות לפורים.

היה לנו מנוי לספריה העירונית ואז התפתחה אצלי האהבה לקריאת ספרים. לרוב הלכנו עם אימא לספריה וגם היא החליפה ספרים. כמעט לא היה מקובל שקונים ספרים. לספריה היה מקום מאוד חשוב בילדות שלנו. עד שנות העשרה המאוחרות שלי לא הייתה טלוויזיה. שיחקנו עם אימא בהרבה משחקים: דוקים, דומינו, מונופול, קלפים ועוד. לרוב, אבא לא השתתף בפעילות הזאת. בשל סדר היום העמוס של אבי הוא הגיע בשעות מאוחרות יחסית הביתה ולכן הקשר איתו היה מועט ביותר.

בשנת 1952 הייתה תקופת הצנע בארץ. כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה הצעירה הוחלט בין שאר הצעדים לאפשר קניית מוצרי מזון תמורות נקודות שהיו מאוגדות בפנקס אישי. ביצים וחלב נמכרו בצורת אבקות ובשר כמעט שלא היה. דני ואני גדלנו למעשה לתוך אותה תקופה והורי הצליחו, בעזרתה של דודה קטה, לתמרן עם ההגבלות בצורה כנראה מאוד מוצלחת כי מצבנו הגופני והבריאותי היה תקין לחלוטין.

דודתו של אבי, דודה קטה, שגרה בגרמניה הגיעה מידי שנה לארץ עם שבע מזוודות והביאה איתה חיתולים, אוכל לתינוקות, ממתקים, קופסאות שימורי בשר ועוד. בין השאר הביאה תקליטים עם סיפורים בגרמנית למשל "עמי ותמי", סיפור על בית ומכשפה שעד היום נשאר מאוד מאוד חי בזיכרון שלי. היא הביאה לנו גם ספרים שהדריכו איך לצייר ציורים פשוטים שהעסיקו אותנו זמן רב. מאוד אהבתי את דודה קטה שהייתה ניצולת שואה, שהחליטה שלמרות כל מה שעברה במחנות לחזור לגרמניה ולדרוש מהגרמנים פיצוי נאות לסבל שעברה בכל השנים. היא הייתה מאוד נחושה במשימות שלה ויש לומר שהצליחה מאוד להחזיר לעצמה את כבודה מול הגרמנים. היא נפטרה כאשר הייתי בערך בת 12 כתוצאה מבעיות לב שנוצרו במהלך משהותה במחנות הריכוז.

משפחתי המורחבת מצד אמי ואבי ניצלה מהשואה מאחר ושתי משפחות הורי הצליחו לצאת בזמן מאירופה לפני שהתחילו רדיפות היהודים והמלחמה. זכור לי מימי ילדותי משפט אייכמן. הורי ניסו למנוע מאיתנו להאזין למהלכו ששודר ברדיו כדי למנוע מאיתנו שמיעת הזוועות שתוארו במהלך המשפט. זכורים לי שידורי הרדיו "מדור לחיפוש קרובים" – למיטב זכרוני כל יום בצהרים – שבו ניצולים חיפשו את אלה ששרדו מהתופת. ידוע לי, שמשפחות רבות הצליחו למצוא חלק ממקורביהם או לחילופין קיבלו מידע על אלה שהושמדו. שידורים אלה היו מאוד מרגשים.

כשהייתי בגיל ארבע התרחש מבצע סיני ובין השאר נתפסה אניות קרב מצרית שהובאה לאחר כבוד לנמל חיפה. אבי כמובן, דאג להסביר לי את המשמעות הגדולה של תפיסת האנייה ואני בראש של ילדה בת ארבע הראיתי והסברתי לכל אחד שרצה לשמוע אותי "הנה זאת האנייה שלנו…."

שנות לימודי בבית הספר

התחלתי את ביה"ס היסודי בבית ספר רמז. המורה בכיתות א'-ג', זכורה לי בהתקפי הכעס שלה כאשר הניפה כיסא וזרקה אותו על הרצפה, צעקה על הילדים, דפקה על השולחן ואם לא הקשבת לה תפסה באוזן ומשכה אותה. אם לעסת מסטיק, משכה בפה עד שהוציאה אותו. אלימות לשמה…

בכיתה ג', כאשר אחי עמד להתחיל את כתה א', החליטו אומה ואופה שהנכדים שלהם חייבים ללמוד בביה"ס "הריאלי" – שהיה שם דבר, מוסד שרק בעלי היכולת יכולים ללמוד בו. בביה"ס הייתה נהוגה תלבושת אחידה. מאוד הקפידו עליה וסיסמת ביה"ס הייתה "והצנע לכת" הסיסמא הייתה רשומה על דש הבגדים שלנו וכן על הכובע שהבנים היו חייבים לחבוש. ליד ביה"ס הריאלי היה קיים סניף צופים וכמו כולם הלכתי לפעולות וטיולים. לא אהבתי את המסגרת הזאת, אך המשכתי כי כך היה מצופה ממני. לשמחתי כאשר עברתי לביה"ס ויצו יכולתי לפרוש בצורה מכובדת גם מהצופים…

החזקתי מעמד בביה"ס הריאלי עד כיתה ח'. מאוד לא אהבתי את האווירה והתחרותיות בביה"ס הזה ולכן ביקשתי לעבור לביה"ס "ויצו" ביה"ס מקצועי לבנות (אז היו רק שני בנים מתוך שלו הכיתות המקבילות והם למדו צילום). אמי למדה הרבה שנים קודם בביה"ס הזה. היו  בו מגמות לימוד שונות: שרטוט, תפירה, בישול, צילום ועוד. בסיום הלימודים השלימו בהן בגרות חלקית. לפני שנכנסתי ללמוד בביה"ס פגשה מנהלת ביה"ס את הורי וביקשה, הורתה להם למעשה לשכנע אותי ללמוד מזכירות – מגמה חדשה שעמדו לפתוח באותה שנה בביה"ס ובה ניתן יהיה להשלים בגרות מלאה. הורי והמנהלת התלהבו מהרעיון, אך אני לא כל כך. רציתי ללמוד שרטוט או בישול. מהר מאוד הבנתי שההחלטה היא לא שלי והיום אני שמחה שכך היה. מאוד אהבתי את שנותיי בביה"ס וסיימתי עם בגרות מקצועית ובגרות רגילה מלאה.

יצאתי כל בוקר מאוד מוקדם מהבית – בערך בשבע ורבע והלימודים הסתיימו בשעה ארבע אחה"צ. במגמת הבישול התמחו בין השאר בבישול בכמויות ובכך למעשה התאפשרה אחזקת מסעדה בביה"ס בה אכלנו ארוחת צהרים חמה כל יום. לא היה הרבה זמן לפעילות חברתית לאחר הלימודים ומאחר וגם היינו חייבים לעשות שיעורים. עם החברות נפגשתי רק בסופי שבוע.

במהלך לימודי בויצו הייתה מלחמת ששת הימים וזכור לי שעסקנו בפעילויות הגנתיות שונות כמו להחשיך את החלונות בבתים, מילוי שקים בחול והנחתם ליד מפתחים של בתים, דאגנו למים ולמקומות בהם נוכל להיות במידה ותהיה פגיעה כל שהיא בעורף.

מאחר וביה"ס היה ביה"ס לבנות אורגנו מדי פעם מסיבות, אליהן הוזמנו בנים מבית הספר הטכני של חיל האוויר או ביה"ס המקצועי בסמ"ת. לא כל כך נהניתי ואהבתי את המסיבות האלה, זה היה בעצם המקום היחידי בו נפגשנו עם בנים במהלך לימודי התיכון.

גם דני, אחי, לא אהב את הלימודים בביה"ס הריאלי ולכן ביקש לעבור לביה"ס חקלאי בכפר גלים. במשך השבוע התגורר בפנימייה ובסופי שבוע הגיע הביתה. בכל שבת יצאנו לטיול עם ההורים שלי. לפעמים נסענו עם אומה ואופה ועם דודתי חוה וילדיה מירה ואלון. מאחר ובאותה תקופה לא היו כמעט לאנשים מכוניות פרטיות נסענו לטיולים אלה באוטובוס. חיפה הייתה עיר בה נשמר האיזון העדין בין הדתיים והחילוניים. השכונות הדתיות היו סגורות לתחבורה ציבורית ופרטית אולם בשאר אזורי העיר והפרברים הופעלו האוטובוסים והמוניות בצורה רציפה ומסודרת. המאפיין את טיולי החורף שלנו היה קטיף פטריות – אורניות. כשחזרנו הביתה המשימה הייתה לנקות אותן. אנחנו הילדים לא התלהבנו במיוחד ממאכלי הפטריות בניגוד  לאופה שלנו שהפריז פעם אחת באכילת הפטריות וקיבל קלקול קיבה רציני. באותה תקופה עדיין לא היה החוק האוסר על קטיפת פרחים. נראה לי שאופה היה אחד מאלה שבגלל אהבתו להביא זרי פרחים גדולים הביתה – זרים המורכבים מנרקיסים, רקפות וכלניות בשלל צבעים הביאו להידלדלות פרחי הבר בארץ.

בקיץ נסענו לים לרוב עם ההורים של אבא שלי – תמיד באוטובוס – וכ"פרס" יכולנו לבחור בסוף או ארטיק או מקל סוכר. לרוב בחרתי ארטיק. כשחזרנו הביתה מהים תמיד אכלנו עוף בגריל וצ'יפס. אימא הספיקה לחמם את האוכל עד שכולנו הספקנו להתקלח ולהוריד את המלח והחול ואח"כ כמובן שנת צהרים.

אוקטובר 1973- פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מה שהיה מצמית בפרוץ המלחמה היה שהשקט האופייני ליום זה נשבר בשמועות שיש להדליק את הרדיו. מה ששמענו היה סיסמאות לגיוס חילי מילואים והחלה תנועת רכבים בכבישים. השמועות על פלישת הכוחות הערביים בחזיתות השונות בארץ היו קשות ומפחידות אולם לשמחתנו אחרי תקופת התאוששות הצבא והממשלה המצב השתנה.

חווה, דודתי הייתה נשואה לקוסם. הם גרו קרוב מאוד אלינו ולרוב כשבאנו אליהם היינו צריכים לצפות בקסמים שלו. מאז התפתחה בי סלידה לקוסמים.. למרות שהיינו משפחה קטנה ומצומצמת היינו הרבה מאוד ביחד.

אבא שלי מאוד אהב היסטוריה וארכיאולגיה אולם את אחי ואותי נושאים אלה שעממו לחלוטין. אני חושבת שאבא היה מאוד שמח לדעת שהיום דני מדריך טיולים מוסמך ונהנה מאוד מידיעת היסטוריה ואריכאולגיה של ארץ ישראל.

כשבתי הייתה בת שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה היסטוריה כללית. מצאתי את הלימודים מאוד מרתקים – ההתמקדות באירועים היסטוריים בצורה מעמיקה והבנת התהליכים הייתה מרתקת. במסגרת לימודי למדתי לטינית, שפה לא מדוברת אך המהווה בסיס להרבה שפות אירופאיות. קראנו מאמרים של פילוסופיים ואנשי כמורה בלטינית – היה קשה מאוד ומרתק.

עם תום שנתיים באוניברסיטה, החלטנו לנסוע לארה"ב להמשך לימודיו של בעלי דאז באוניברסיטה ב-IOWA- במזרח התיכון של ארה"ב. גרנו בעיר אוניברסיטאית ולאחר שנה של שהות החלטתי ללמוד גם אני באוניברסיטה. למדתי במחלקת כלכלת בית ובתום שלוש שנות לימוד סיימתי תואר ראשון. בנוסף ללימודים התחברתי לקבוצה בעיר שאחת המטרות שלה היו שיפור המודעות לתזונה נכונה והפכתי להיות צמחונית. עבדנו בחנות הקבוצה ובתמורה קבלנו הנחה ברכישת מוצרי החנות. ביחד עם שתים מחברות הקבוצה קיימנו סדנאות בישול המאפשרות לאנשים ללמוד בישול ללא בשר. עד היום יש לי את המתכונים מאותן סדנאות.

באזור בו גרנו הטמפרטורות היו קיצוניות למדי. בקיץ היה מאוד חם – בסביבות ה- 40 ובחורף מאוד קר – בסביבות מינוס 20. חודשים ארוכים חיינו תחת שלג ולרוב הבאנו את המצבר של הרכב הביתה כדי שלא יקפא. כאשר יצאנו בחורף מהבית לחופשה היינו חייבים להשאיר ברז דולף בעדינות כדי שהמים בצנרת לא יקפאו.

לאחר חמש שנים בארה"ב חזרנו לארץ. רציתי להמשיך בלימודי לתואר שני בשלוחה של אוניברסיטת ירושלים ברחובות אולם בגלל שינויים פנימיים באוניברסיטה ושיקולים אישיים לי החלטתי לוותר על המשך הלימודים.

לפני 25 שנה הכרתי את בן זוגי שאול. בתחילת דרכינו עבדתי בחברת אופטרוטק בע"אלקטרוניקה  ושאול ניהל חברה פרטית משלו. לאחר מספר שנים החלטתי לבדוק את האפשרות לעבוד ביחד באותו מקום עבודה. לשמחתנו העבודה המשותפת לא פגעה בזוגיות שלנו ומזה 18 שנים אנחנו עובדים ביחד באותו מקום.

ומה אני עושה בזמני הפנוי? נהנית מאוד להקשיב להרצאות בנושאים שונים, לצייר, לקרוא ולבשל. מאוד אוהבת לנסוע לחו"ל ולשמחתי שאול משתף פעולה בנסיעות אלה. שנינו מאוד נהנים מחמשת נכדינו – ילדיהם של בתו הבכורה של שאול ליאת ובעלה אייל.

הזוית האישית

יעל: היה מרתק ומאוד מרגש.