מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של סבתא 

שמי בת שבע, אני האחות הקטנה מבין 11 אחים. בילדותי אחיותיי הגדולות כבר עזבו את הבית ואני נשארתי עם ארבע אחים גדולים ממני שלרוב הציקו לי. כשנולדתי היה לי בית גדול ויפה, היו בו חווה עם סוסים, פרות ולול תרנגולות. כשהייתי די קטנה עברנו לעיר הגדולה סאו פאולו. למדתי בבית ספר שהיה מאוד רחוק והייתי צריכה ללכת ברגל כל יום המון זמן. הייתי תלמידה טובה, המורות אהבו אותי. אני זוכרת שהיינו הולכים לבקר את אחותי הגדולה, היינו יוצאים בשש בבוקר והולכים ברגל בערך שעתיים בדרך. היינו צריכים לעבור סוג של גשר צר ורעוע והייתי פוחדת נורא. הבעיה הייתה שהיינו צריכים לחזור בערב את כל הדרך. האחים שלי אמנם הציקו לי, אבל הם תמיד הגנו עליי ולימדו אותי דברים כמו לנהוג. נהניתי בילדותי וכשבגרתי ועזבתי את הבית זה היה קשה מאוד.

התחתנתי צעירה – בגיל 19 וילדתי בגיל 20 את שילה, אימא שלך. שנתיים וחצי אחר כך נולדה אנה, דודה שלך. גרנו בשכונה של יהודים בסאו פאולו והיו לנו חיים טובים ונוחים. בברזיל לא עבדתי והייתי בבית בזמן שבעלי היה רופא. התנדבתי בארגוני צדקה ופעלתי רבות בבית ספר היהודי של הבנות שלי.

החלטנו לעלות לארץ מפני שהיה המון פשע בברזיל ולא הרגשנו בטוחים. בגיל 29 עלינו לארץ. פה היינו במרכז קליטה בקריית ים. אחרי חצי שנה קנינו דירה בקריית ביאליק. בארץ נולדה בתי אביטל וכשהבנות הגדולות היו בחטיבת הביניים עברנו דירה לאזור השרון. שם עבדתי בגן ילדים: טיפלתי בילדים ובכלל בכל מה שקשור לרווחתם.  הילדים אהבו אותי ואני אותם. כשהבנות שלי התחתנו והביאו ילדים, שמחתי להפוך לסבתא. היום הנכדים שלי מהווים חלק מרכזי בחיי.

סבתא כיום

משחקי ילדותי

בילדותי היינו משחקים קלאס זה היה המשחק האהוב עליי. שיחקנו אותו קצת שונה מאיך ששיחקו פעם. איך משחקים? היינו משחקים לפי שלבים: פעם אחת רגיל, אחר כך על רגל אחת ואחורה, פעם אחת על הצד. כל מי שהיה נופל בתור הבא,היה עושה את אותו שלב שוב. המנצח היה מי שמסיים את כל השלבים או מי שעשה יותר שלבים.

הייתי משחקת גם בחבל – קפיצות בחבל .לי היו כל הזמן היו שתי ילדות שמחזיקות את החבל ואחת קופצת, הייתי מאוד טובה בזה.

סבתא בילדותה

געגוע

אני מתגעגעת להורים שלי ולכל האחים שנפטרו לי כי עזבתי את הארץ ולא ביקרתי כל כך בברזיל. שני ההורים שלי נפטרו כשהייתי פה, גם חצי מהאחים שלי שלא עלו איתי. לא יכולתי לבוא להלוויות של האחים שלי בגלל שלא היה לי זמן להספיק גם לטוס וגם להיות שם וזה היה מאוד עצוב. היינו משפחה גדולה ואוהבת.

ראיון עם אימא שלי (הבת של סבתא בת שבע) על ילדותה 

"אימא שלי הייתה אימא צעירה: יש ביננו פחות מעשרים שנה הפרש בגילאים. אני הבכורה מתוך שלוש בנות. אימא שלי באה ממשפחה מאוד גדולה של אחד-עשר אחים ולכן בבית שלה היה חינוך קשוח ומשמעת גדולה. אני מניחה שהיא גידלה אותי מתוך רצון להיות ההפך המוחלט מאימא שלה ולכן בבית הייתה תמיד תחושה של כיף ושלווה ללא משמעת קשוחה. זו כנראה הסיבה בגינה הבית שלי היה בית פתוח והחברים שלי נהנו לבוא אליי ולהתייעץ עם אימא שלי ולספר לה הכל. אני תמיד הרגשתי שהיא החברה הטובה שלי ושאני יכולה לספר לה הכל, להתייעץ איתה ולחלוק איתה הכל, חלקתי איתה כל דבר שהיה על ההתבגרות שלי. היא אישה חמה ואוהבת ולא פלא שגם אספנו כל חיה פצועה שמצאנו. אימא שלי הייתה אישה מאוד חברותית. היא התנדבה לכל מטרה בכיף וזה היה חלק מאוד גדול מחייה. היא אוהבת לבשל לארח לרקוד לשחק כדורעף. מבחינת מאכלים, אנחנו ברזילאים ולכן תמיד נהניתי שהיא בישלה לי מאכלים מסורתיים כמו פייז'ואדה. היא גם מאוד טובה במטבח האיטלקי ועד היום המאכל האהוב עליי ביותר הוא הלזניה שלה.

יש לי המון זיכרונות כי אנחנו מאוד מאוד קרובות עד היום. אני זוכרת כאשר הייתי בתיכון והחבר שלי סיפר לי שלהורים שלו אין איפה לעשות את החג כי לא הייתה להם משפחה בארץ, לכן אימא שלי אירחה אותם לערב חג ומאז הם התחברו ונהגו לצאת לבלות ביחד (ההורים שלי וההורים שלו) כל הזמן. אימא שלי לימדה אותי שמשפחה זה הדבר הכי הכי חשוב בעולם ועל אף שהיא עזבה את כל משפחתה על מנת לעלות לארץ ואולי בגלל זה. כשהיינו רק אנחנו ועשינו הכל יחד, היא לימדה אותי שאחים חייבים תמיד להיות יחד. אני חושבת שאימא שלי הייתה גיבורה, בהחלט. היא עשתה הכל לבד מאז שנולדתי. היא ואבא שלי עלו לארץ לבד עם שתי בנות, בנו לנו חיים מלאים ומדהימים בעשר אצבעות וכל זאת תוך טיולים מסיבות חברים וכיף גדול."

עץ המשפחה שלי

סבתא בת שבע מספרת על עלייתה ארצה: 

הזוית האישית

אריאל הנכדה: לי היה מאוד כיף לכתוב על סבתא שלי. נהניתי לשמוע את סיפור חייה, היה מעניין מאוד. אני מרגישה שאני מכירה אותה טוב יותר עכשיו.