מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתאר את חייהם שלה שרה ומיכאל מינקותם ועד אחרון הנינים. הסיפור מתאר חוויות שחוו ביחד ובנפרד, רגשות, מקומות, אהבה ועבודה.

הסיפור שלנו הוא סיפור זוגי על חייהם המשותפים של שרה ומיכאל (מייק) נוימן – שנפגשו בגיל 18 ונישאו בגיל

סיפור לידתו של מיכאל (פטר)

נולדתי בתאריך 23.12.1927 (לפני 90 שנה). יום הלידה היה היום הכי קר. אמי סיפרה לי שהייתי תינוק חייכן. ביקרתי בגן ילדים יהודי בוינה. אחר כך עברתי לבית ספר עממי – מעורב, שבו היו לנו פעמיים בשבוע שיעור עם רב, שבו למדנו יהדות. הרב גם בדק את כל הילדים היהודים אם הם מתאימים לשיר במקהלת בית הכנסת הגדולה. אני הילד היחידי שנבחר והמשכתי לשיר עד שגורשנו על ידי הנאצים.

באותו הזמן גם הצטרפתי לצופים והייתי הכי צעיר בחבורה. המדריך שלי היה שמו הרברט, וסימן ההיכר שלו היה האוזניים שלו. כשהרברט נולד, אזניו היו בולטות לצדדים ולכן אמו הדביקה את אזניו בפלסטרים לעורפו. עם כניסת הנאצים, משפחתו של הרברט היגרה לדטרויט בארה"ב, ואילו משפחתנו עלתה לפלסתינה, ומאז נותק הקשר. אחרי 50 שנה הזדמן לי לבקר בקנדה. הטיסה הייתה מניו יורק דרך דטרויט. בין המשך הטיסה, ניסיתי להתקשר להרברט בטלפון. תוך חיפוש בספר הטלפונים, הודיעו ברמקול שהטיסה לטורונטו עומדת לצאת. נעמדתי בתור ליציאה, והנה איזה פלא, אני רואה 3 אנשים לפני שלאחד מהם אזניו דבוקות לעורפו. האיש ישב מאחורי במטוס, ולאחר ההמראה, שאלתי אותו, "תגיד לי, האם אתה הרברט?" ואכן זה היה הרברט! איזה עולם קטן!

כשהייתי בן 15 גרתי בשכונה בצפון תל אביב ברחוב בן יהודה פינת אידלסון. בשכונה זו גרו 4 חברים שלי וחברה אחת. שמם היה זלמן, משה, איציק, ולידיה. היות שהיינו קרובים לשפת הים החלטנו לבנות סירה שקוראים לה "חסקה" (סוג של גלשן עם משוט). הצעד הראשון היה לחפש במזבלה שלד עץ שטוח שיתאים לבניית חסקה. גנבנו מאמא של משה סדינים שאיתם עטפנו את השלד של החסקה. אחרי זה מרחנו את כל החסקה בדבק אטים למים. לאחר שהתייבש כל הדבק צבענו את משטח החסקה בלבן ולידיה חברתנו ציירה על החסקה דמות של דונאלד דאק. ביום ההשקה גררנו את החסקה למרחק של כשני ק"מ מהחוף ונכנסנו למים. לא שמנו לב שבאזור זה היו סלעים ובסלע הראשון חטפנו חור בתחתית, ועמל של חדשים טבע בים.

סבתא שרה

נולדתי בפולין (ורשה) בשנת 1931, כאחות תאומה לפרידה. בזמן הלידה אמי נפטרה, וסבתי לקחה אותנו לביתה. מאחר ולא היה מי שיניק אותנו, סבתי לקחה מינקת גויה, שגרה אצלנו. הסתבר שאחותי לא רצתה לינוק ממנה, אבל לי לא הייתה בעיה, אז אחותי ניזונה מבקבוק. לימים החליטה סבתי להשיא את דודתי הצעירה שאך סיימה את הלימודים, לאבי בטענה שהיא לא רוצה שתהיה לנו אם חורגת. אנו תמיד חשבנו שזו אמנו הביולוגית.

האמת נודעה לנו רק כעבור שנים, מפליטת פה לא מכוונת של אחת הדודות. אך זה לא הפריע לנו כי אהבנו את דודה אלה "אמנו" כאם אמתית. בשנת 1932, החליטו סבא וסבתא, לעלות לפלשתינה. מאחר ולא היה להם מידע על הארץ הזו, שלחו לשם את בנם הצעיר, שהיה אז בן 18 לארץ כדי לבדוק מה האפשרויות לקליטתנו. האלטרנטיבה הייתה שוויצריה או ארה"ב. לאחר שנה, בה עבד הצעיר בכל מיני עבודות, ביניהם כרצף, החליט משום מה כי כדאי לעלות לארץ. לסבא, שהיה לו מפעל לייצור קופסאות קרטון, מכר את המפעל והתכונן לעלות לארץ. התחנה הראשונה הייתה בשוויץ כדי לרכוש מכונות חדשות ולהקים מפעל בארץ. סבא וסבתא עם שני בניהם הנותרים הגיעו לארץ ב-1933 רכשו חלקת אדמה בעיר תל אביב באזור "סלמה" בדרום תל אביב והקימו שם את המפעל לייצור קופסאות קרטון. במקביל רכשו בית קטן למגורים ברחוב מזרחי א'.

כעבור שנה שלחו סימן לאבא שלי שאפשר לארוז את החפצים ולעלות לארץ. ב1934 הגענו לארץ ואבא שכר דירה קטנה ליד הבית של סבא וסבתא והתחיל לעבוד בייצור כובעים מסוגים שונים בתוך הדירה הקטנה. בינתיים נולד לי אח בשם צביקה והצפיפות הייתה גדולה. בגלל הצפיפות סבתא הסכימה לקחת אותי אליה לדירה ואילו פרידה נשארה עם ההורים. כשאבא רכש מקום לפתוח את העסק שלו ובמקביל למצוא דירה יותר מרווחת חזרתי אליהם הביתה בגיל עשר. כולנו היינו בגן הילדים ולאחר מכן בבית ספר ובגיל 16 נולדה לי אחות בשם מירה.

בגיל 16 כבר למדתי בתיכון "גאולה" בתל אביב וגרנו ברחוב קלישר. בית הספר עצמו היה ברחוב גאולה והמרחק מבית ספר עד הבית היה, כמובן, גדול. את כל המרחק הזה אני ואחותי הלכנו ברגל. בדרך, בכיוון ההפוך, נסע על אופניו מיכאל (הלא הוא פטר) לעבודתו ברחוב אדם הכהן. וכמובן, מבטינו נפגשו וכך קרה כל בוקר. לימים מסתבר היינו באותה חברה בשכונתו של מיכאל. אני שיחקתי בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, ומסתבר, שמיכאל היה עסוק במגרש הטניס הסמוך באיסוף כדורים של השחקנים, (כמובן בתשלום). והנה פתאום הוא זיהה אותי מבעד לגדר כאחת השחקניות. לימים, כשהיינו כבר בחברה אחת, בילינו יחד כל החברה,

ובאחת המסיבות, אני הגעתי עם חבר, והביתה חזרתי, כמובן, עם מיכאל. ומאז אני ומיכאל נשארנו חברים. בהיותי בת 18 התגייסתי כמובן לצבא, (חיל מודיעין). כעבור שנת שירות אחת, רצו לשלוח אותי לקורס קצינות, ואז מיכאל אמר: "או שאנחנו מתחתנים או שאת הולכת לקורס!!!". וכמובן, מאחר והייתי מאוהבת, הסכמתי לוותר על הקורס ולהתחיל את חיי עם מיכאל.

סבא וסבתא

בשנת 1951 באנו בברית הנישואין. מאחר והייתי חיילת חיתן אותנו הרב הצבאי שאר יישוב כהן. חתונתנו הייתה צנועה

כבקשתינו והשתתפו בה חברי החילים מיחידת המודיעין שבה הייתי בצבא, ושמואל טולדנו (לימים היועץ הממשלתי לענייני ערבים) היה נוכח גם כן. שנתיים לאחר מכן נולדה בתי הראשונה רונית, ושנה וחצי לאחר מכן נולדה בתנו השנייה, נאוה. אני כמובן המשכתי לעבוד ובמקביל מיכאל פתח עסק עצמאי ביפו לניפוח זכוכית. היות והייתה תקופת צנע בארץ, ולא היו חומרי גלם לניפוח זכוכית, אספתי שברי זכוכית צבעוניים אצל זגגים והתחלתי לעשות פסלונים של דמויות מזכוכית,

שנמכרו כמו לחמניות טריות. לימים היו בחירות לראשות הממשלה ושתי המפלגות הגדולות בארץ-מפאי שאות הסימון שלה הייתה א', והמפלגה השנייה היו הציונים הכלליים-שהאות שלהם הייתה צ', התחרו ביניהם בפרסומת. אנחנו זכינו באות א' שייצגה את מפלגת מפאי. לאחר החירות, התחלנו לייצר נורות ניאון, נורות מתח נמוך בצורה פרימיטיבית. עם חתימת הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, רכשנו ציוד אוטומטי לייצור נורות מסוגים שונים והקמנו פעל בנס ציונה. המפעל שגשג, עד שהממשלה החליטה לפתוח ייבוא חופשי. התחרות הייתה קשה, ועברנו לענף הרמזורים. גם פה הייתה תחרות קשה, ויצרנו קשר עם חברה גרמנית לייבוא ציוד חניה אוטומטי. גולת הכותרת הייתה התקנת הציוד בשדה התעופה בן גוריון שקיים למעשה עד היום.

במבט לאחור, אפשר להגיד שהיינו שותפים במעש של הקמת המדינה ובכל השלבים להקמתה. במלחמה, בכלכלה, עברנו גם את תקופת הצנע, היינו מעורבים בשגשוג הכלכלה, והצלחנו להקים שלושה דורות-ילדים, נכדים, ונינים. לאחר שפרשנו מכל עיסוקינו, עברנו לדיור מוגן-אחוזת פולג בקיבוץ תל יצחק, ושם אנו חיים ונהנים עד היום. אנחנו מתנדבים בקהילה, בכל מיני פעילויות, זוכים להערכה, והעיקר, זוכים לביקורם של כל ילדינו. שמחנו לספר לכם את סיפור חיינו, ואנו מקווים שנהניתם לקרוא אותו ולשמוע את הסיפורים שסיפרנו, בהערכה רבה, שרה ומיכאל.

קישור למצגת באתר בי"ס "בין ההדרים"

הזוית האישית

המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי