מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 11.4.1942 ברוסיה להוריי יעקוב ויפה, שעזבו את פולין בשנת 1939 בזמן מלחמת העולם השנייה. כשנגמרה מלחמת העולם השנייה הגיעה משפחתנו למחנה עקורים ושם שהתה 4 שנים.

כעבור ארבע שנים במחנה העקורים, עלתה משפחתנו לארץ ישראל באונית מעפילים בשם "דלילה" שהגיעה לארץ בתאריך 11.4.1949 לנמל חיפה. מהנמל נלקחנו במשאית למעברת פרדס חנה ושם שהינו כשנתיים. כעבור שנתיים הגענו למעברת בת ים. העיר בת ים הייתה עיר ריקה אז, רק חולות. לאחר שנתיים עברנו לשיכון עמידר שנבנה עבור העולים החדשים. התחלתי ללמוד בבית ספר דתי בשם "תחכימוני". בשעתי החופשית, אחרי הצהריים, הייתי נוסע ליפו לעזור לאבי וללמוד ייצור נעליים.

כשאני התבגרתי, במשך השנים, למדתי את תהליך ייצור הנעליים גם כן. אחרי גמר בית ספר עממי הייתי כל הזמן בבית המלאכה עד אשר נפטר אבי בתאריך 6.1.1977. אבי היה מומחה ביצור סנדלים תנכיות והיה מייצר מגפי בוקרים ומגפי גברים. אני בעבודתי מייצר נעליים ומגפיים להצגות לסרטים ולאופרה הישראלית.  עשיתי מגפיים לתיאטרון "הבימה" להצגה הילד חולם ולהצגה סירנו דה ברז'אק וכן, לאופרה הישראלית ומגפיים לאופרות רוסיות.

פורסמה כתבה על מפעל חיי בעיתון מעריב, במדור אופנה בשנת 1989

קישור לכתבה בעיתון מעריב על מפעל חיי "משתוללים בכפר" 

בשנת 2013 החלטתי לצאת לפנסיה ולסגור את עסקי. בזמן זה צולמתי לסרט, שכיום נמצא  באינטרנט, בשם "לבלוק יפואי אחד". את הסרט ניתן לראות בכל עת ולראות בו את מה שעשיתי במשך השנים בחנות ששמה היה "מגפי הכפר" שהיה הסמל המסחרי שלי.

הזוית האישית

סבא ישראל: המסר הוא להעביר לנכדי את חשיבות עבודות הכפיים ולדעת את יצור תהליך הנעליים שנעשו על ידי.

ירדן: למדתי על החיים של סבא שלי פעם. מילדותו ועד התבגרותו. פעם החיים היו יותר קשים והיום החיים הרבה יותר קלים וחשוב להעריך את מה שיש לנו.