מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אלון שנקר, ואני מתעד וכותב בשם סבי את סיפורו:

סבא מספר: "אני ויקטור פתחי. נולדתי בשנת 1944 בקהיר. שמות ההורים שלי הם סלמון ומינה פתחי, אבי עבד בבית מרקחת. בתור ילד בן 12 גדלתי בקהיר, למדתי בבית ספר יהודי. האווירה הייתה נפלאה ובלי אנטישמיות. לפני הפרעות, היחסים בין היהודים למצרים היו יפים מאוד ולא הייתה שנאה, הכל עשינו ביחד, אך הכל השתנה בפרוץ מלחמת קדש (סוף שנת 1956): אז התחילו הפרעות והרדיפות אחרי היהודים. היהודים התחילו לברוח בהמוניהם ומי שלא הצליח, מצא מקום מסתור עד חלוף הזעם.

סבא רבא סלומון בבית המרקחת

החיים הקשים

גם אנחנו ברחנו מהבית מהזעם של המתפרעים, נטשנו את הבית עם כל התכולה ולא חזרנו אליו יותר. מצאנו מסתור מעל בית כנסת שהיה מוגן בחומה. באותו מתחם כבר היו מספר משפחות שגם הן מצאו שם מסתור. בגלל הצפיפות התנאים היו קשים מאוד ונאלצנו להתחלק ולהסתדר, כמו למשל שלושים נפש על שירותים אחד בלבד. מבחינת לינה, לכל 6-8 נפשות היה חדר של מטרים אחדים. השגת מזון הייתה בעיה בגלל שאנשים פחדו לצאת מהמתחם. יחד עם זאת, כל ראש משפחה היה חייב לצאת על מנת להגיע לשגרירות מערבית כלשהי על מנת להוציא דרכון, שיאפשר לו ולמשפחתו לברוח מהר ככל האפשר ממצרים.

היציאה שלנו הייתה קשה יותר כי לא הייתה לנו נתינות זרה. לא ידוע לי כיצד אבי נאבק להוציא דרכון שאפשר לנו לעזוב את מצרים. זכורה לי עד היום אותה חותמת שהמצרים הטביעו על הדרכון  באנגלית "כיוון אחד" ללא חזרה לעולם.

הדרכון עם החותמת שאפשרה יציאה ממצרים

היציאה

ביום היציאה הגענו לאלכסנדריה על מנת לעלות על אונייה שלא ידענו לאן תוביל אותנו. מאחורי הקלעים הסוכנות היהודית טיפלה בשאר בצורה סמויה. התנאים באונייה היו קשים, זו הייתה אונייה צבאית לשעבר עם מספר אולמות ענקים – טורים, טורים, עם חמש קומות של מיטות (מי שהקיא מלמעלה שטף את מי שמתחתיו). האונייה הגיעה לנמל פיראוס ביוון, שם עברנו לאונייה אחרת שהביאה אותנו לישראל. בחיפה צופפו אותנו על משאית מבלי שנדע לאן פנינו מועדות.

מעברה

המשאית הגיעה למקום שקוראים לו קריית מלאכי. לא ידענו מה זה והיכן זה. שם הקציבו לנו פחון. למרות התנאים הקשים, היינו בטוחים מפרעות ומרדיפות.

אישור על מעצרו של סלומון פתחי על היותו יהודי

הזוית האישית

אלון: תכנית זו רגשה אותי ונתנה לי הזדמנות ללמוד על סבא שלי, על מה שעבר עליו ומה שקרה לו כדי לעלות לארץ. אני מאמין שללא התכנית הזאת לא הייתי יודע את הסיפור על סבא שלי.

חיים: מאוד נהניתי להיות עם הנכד ולספר לו את ההסטוריה שלי, זה קירב ביננו ותודה לכם על הכל.