מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיה בעברית וויה בצרפתית

בית הכנסת הגדול בתוניס
מעברת כפר חסידים אליה היגיע חיה
חיה השקטה וקשיי הקליטה

התלמידה פריאל משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם חיה ברקת. במסגרת המפגשים סיפרה חיה לפריאל את סיפור חייה:

כיצד קיבלה חיה את שמה?

מקור שם זה הגיע מכך שלאמה של חיה נפטרו שלושה ילדים לפניה, וכאשר חיה נולדה נתנו לה שם זה  לסימן ומזל, כדי שיבואו ילדים נוספים ובאמת אחריה נולדו עוד שלושה ילדים כמו מספר האותיות בשמה.  שם החיבה של חיה הוא "וויה" בצרפתית. שם המשפחה שלה במקור הוא ברמי וכיום הוא ברקת, עד לפני 9 שנים הוא נקרא ברכת, בהסכמתה של חיה השם שונה לברקת.

חיה נולדה בטוניס בתאריך 5/6/1940 וכאשר מגיע יום הולדתה היא מסמנת בלוח שנה "מזל טוב לחיה". מיקומה של חיה במשפחה הוא השנייה, היא מספרת שהיא קיבלה יחס שונה משאר האחים ופינקו אותה יותר. לחיה יש חמישה אחים 2 בנות ו – 3 בנים, עם כולם ובין כולם ישנו קשר טוב מאוד, כמו כן גם עם ההורים והם אהבו אחד את השני ועד היום הקשרים מצויינים. ביתה שבטוניס היה בית של חדר אחד בו גרה כל המשפחה, בנוסף לסבתא שלהם. מאחורי הבית היו להם ארבעה בתי כנסת וליד הבית הייתה מכולת.

חיה גדלה בטוניס עד גיל 14 ובגיל 14 עלתה לארץ בשנת 1954. היא עלתה ב"עליית הנוער" עם שני אחיה. העלייה לארץ הייתה קשה והשפיעה עליה לא טוב. היו לה קשיי שפה וקשיים חברתיים בהתחלה. מסלול  העלייה לארץ היה מטוניס למרסיי באנייה וממרסיי לנמל חיפה ומשם למעברת כפר חסידים. הסיבה שהיא עלתה הייתה כי התלהבה ממה ששמעה על הארץ. מייד אחריה גם הוריה עלו לארץ.

בילדותה של חיה היה לה תחביב לסרוג. היא אהבה לשחק במשחקים שקיימים עד היום כגון: חבל, חמש אבנים, קלאס ועוד. היא שיחקה יחד עם אחיה ובני הדודים שלה, בחצר האחורית של ביתם. היא זוכרת שהיא אהבה את שירי הילדות שאמם הייתה שרה להם בערבית, שירים אלו מתנגנים בפיה עד היום והיא שרה אותם לעצמה ומידי פעם לנכדיה.

את החגים הם חגגו יחדיו עם כל המשפחה. כמה מנהגים זכורים לה מאמה, מנהג בתשעה באב למרוח עליהם שום ולכסות בבד לבן כדי להרחיק עקרבים. בפסח היו שוחטים כבש. החג האהוב עליה היה חג סוכות וזה בגלל שהיא ואחיה היו מכינים שרשראות מניירות צבעוניים והיו תולים אותם על מנורה מיוחדת והולכים איתה לבית כנסת. יש לה זכרון ילדות וגעגוע למאכל מיוחד שנקרא פקיילא אותו אהבה מאוד.

לצערה איננה זוכרת את תקופת הילדות שלה בגן, אבל היא זוכרת שלמדה בבית ספר אליאנס ומה שזכור לה ממנו זה, המכות שהיו מקבלים עם סרגל על האצבעות, אם מישהו "עשה בעיות" היו מרביצים לו בסרגל. חיה טוענת שהייתה תלמידה שקטה מאוד והיה קשה לה להשתלב בחברה. היא לא שירתה בצבא ולא חוותה על בשרה מלחמות אך חשה את הפחד.

חיה לא למדה בתיכון מכיוון שבזמן שעלתה לארץ הקליטה הייתה נורא קשה, בסופו של דבר היא הסתגלה לחיים במדינת ישראל. בגיל 19 פגשה את בעלה במסיבת פורים במקרה לאחר מכן הם התחתנו. החתונה נערכה בירושלים באולם קטן, השנה הייתה 1969. (בזמנו היו מביאים רק מתנות ולא כסף לחתונה).

אחרי כמה שנות נישואין, נולדו להם תאומים שזה היה אירוע מאוד משמח בשבילה ולאחר מכן נולדו שאר הילדים: עוד בת ובן. בזמן נישואיהם בעלה עבד בסוכנות והיא עבדה בביתה, אף פעם לא הייתה לה עבודה מסוימת חוץ מעבודות הניקיון.

עד היום היא עדיין נשארה לעבוד בבית ואין לה תחביבים מיוחדים מידי פעם היא מבקרת את נכדיה והנכדים מבקרים אותה ובזמנה הפנוי היא נהנית מהשקט ומזמן איכות עם בעלה…

לחיה מזכרת מאימה ז"ל, שלושה צמידי זהב שהיא הביאה לה ביום החתונה וכיום אחד מהם נמצא אצל נכדתה הגדולה והשניים הנותרים אצלה.

הזוית האישית

התלמידה פריאל ברקת מביאה את סיפור ילדותה של חיה בטוניס, עלייתה לישראל והסתגולתה לחיים בארץ.

מילון

פקיילא
תבשיל מסורתי של בשר, תרד ושעועית לבנה, המנמנם שעות על הכיריים והופך שחור מרוב בישול

ציטוטים

”כאשר מגיע יום הולדתה היא מסמנת בלוח שנה "מזל טוב לחיה"“

הקשר הרב דורי