מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיה ארד התינוקת מאקסודוס מספרת את סיפור הישרדותה של אמה

סיפור חייה של סבתא רבתא, לילי כפי שסופר ע"י בתה חיה ארד-הרץ לנכדה עמרי ארד.

סבתא רבתא, לילי , נולדה בוורשה בפולין בשנת 1921 להוריה רחל ויעקב קרימהנד, חמישית מתוך שמונה אחים ואחיות. אמה הייתה עקרת בית ואביה ייצר כובעים עבור הצבא הפולני. הם גרו בדירה של שני חדרים באזור הנוצרי של וורשה. לפני המלחמה סבתא לילי למדה בבית ספר יהודי ממשלתי לבנות מס' 84 ומאוחר יותר עברה ללמוד בבית ספר כללי ברח' נלבקי. מתוך סיפוריה של סבתא לילי: "ילדותי בוורשה לא הייתה רק סבל וקושי. מדי יום היינו מתאספים כל ילדי הרחוב (יהודים וגויים) לשחק במשחקי ילדים: קלאס, קפיצה בחבל, מחבואים וחמש אבנים".
ב-1 בספטמבר 1939 עם פרוץ המלחמה הגרמנים פלשו לפולין ולוורשה,  לפני הפלישה השליכו מטוסים גרמניים כמויות גדולות של פצצות על העיר. התושבים חיו בחרדה ובפחד בלתי פוסקים והנורא מכל: חוסר אונים מוחלט. מאחר שנודע ליהודים שהגרמנים עומדים לעצור את כל הגברים, החליטו גברי המשפחה לברוח לרוסיה משום שזה היה המקום הבטוח ביותר לדעתם. ההיסוסים קרעו את המשפחה. אחיה של סבתא לילי החליטו להימלט אך אמא של סבתא לילי, סירבה לעזוב את וורשה כי האמינה שיהיו להם ימים טובים יותר. אחיה הצעיר של סבתא לילי, מנדל, שהיה אז בן 16 החליט שהוא חוצה את הגבול חזרה כדי להציל גם את הנשים והטף במשפחתו וכך עשה.
הבריחה לרוסיה-תוך יומיים ארזו בגדים ואוכל בסדינים וציפיות, אפילו למכור את רהיטיהם וחפציהם לא היה זמן. הם הלכו והלכו בחושך עם מורה דרך ששכרו עד שהגיעו לנהר הבוג. במקום המתינה סירה שהעבירה אותם לגדה השנייה. בצד הרוסי חיכה להם מורה דרך, שהוביל אותם לטחנת קמח שהייתה בבעלותו של יהודי. מורה הדרך שהיה אוקראיני לקח מהם את השעונים בטענה שזה חלק מהתשלום, דבר שלא היה נכון אבל הוא ניצל את העובדה שהם היו בידיו. עם שחר הגיעה לטחנת הקמח עגלה רתומה לסוס שלקחה אותם לכפר שם גילתה סבתא לילי שאינה יכולה להוריד את המגפיים. בגלל מחלת הטיפוס התנפחו רגליה ומלאו פצעים. הם המשיכו בדרכם לעיר קובל שאליה הגיעו פליטים מכל האזור. בעיר גרה בת דודה של אמא של סבתא לילי והם חשבו שהיא תיתן להם מקלט, אך היא לא הסכימה לשכן את הפליטים בביתה והובילה אותם לבית ספר מקומי, שם מצאו מקלט למשך מספר חודשים. יחד עם המשפחה של סבתא לילי ברח גם שלום, בן זוגה בשנתיים האחרונות. בקובל, בהחלטה של רגע הם התחתנו ולאחר כשנה נולד בנם יעקב.
ההישרדות ברוסיה-בצהריים הייתה סבתא לילי הולכת למטבח המרכזי כדי להביא סיר מרק חם. היא סיימה לאכול, החליפה בגדים, עטפה את ראשה במטפחת וחזרה כדי לקבל סיר מרק נוסף. למזלם היה גם מי שסיפק להם פחם לתנור מדי שבוע כי בחורף, מעט פחם היה ההבדל בין חיים למוות. בקובל הם שהו מספר חודשים. הם לא עבדו ולמעשה התמקדו בהישרדות.
הבריחה מקובל לטשקנט-באותה תקופה נעצר בעלה של סבתא לילי בהאשמה של פעילות ציונית ומאז היא לא ראתה אותו יותר והבינה שהוא מת. מאוחר יותר נפטר גם התינוק יעקוב מרעב.
תמונה 1
 
באותה תקופה נפטרו הרבה אנשים סביבם אך הנותרים היו עסוקים פחות באבל ויותר בהישרדות. סבתא לילי ובני משפחתה: אימה רחל, אחותה מלכה בעלה וילדיהם, אחותה לאה בעלה וילדיהם ואחותה הצעירה חנה עלו לרכבת לטשקנט. זאת הייתה נסיעה שארכה ימים ושבועות. טשקנט -בכל אותם מסעות ונסיעות בתקופה הבלתי נגמרת של חמש וחצי שנות מלחמה ליווה אותם הרעב. ממשפחה חמה ומלוכדת הפכה משפחתה של סבתא לילי לאוסף פרטים הדואג איש איש לעצמו ואולי זה מה שנורא כל כך במלחמה. ברגע שהרכבת בלמה בטשקנט – אוזבקיסטן הם פתחו את דלת הקרון וקפצו אל הרציף, דבר שהציל את חייהם.
החיים באוזבקיסטן-הם הלכו ברגל 18 ק"מ לקולחוז "אזוט" (קולחוז היא יחידה משקית אוטונומית שהייתה נהוגה באותם הימים בברית המועצות). היה עליהם לעבוד בשדות ובמשק ולהוציא מכסה שנקבעה מראש. מי שלא הגיע למכסה נותר רעב. מי שעבד בהתאם למכסה קיבל מדי שבוע את שכרו במזון ובמצרכי יסוד בסיסיים שאפשרו להם לשרוד במקום במשך ארבע שנים. הבתים שקיבלו היו בני חדר אחד בנויים מתערובת שרופה ומהודקת של חימר וגללי סוסים. הגג היה שטוח כדי לאפשר לישון עליו בקיץ החם. בחורף היו חופרים בור קטן באדמה באמצע הבקתה, שנקרא "סנדל" והניחו בתוכו גחלים לוהטות עליו הניחו שולחן נמוך מכוסה בשמיכה ובימים הקרים היו יושבים כולם מסביב, מתחממים ומספרים את חוויות היום שחלף תוך כדי שתיית תה מספל גדול שנקרא, "פיאלקה" והיה משותף לכולם. בלילה ישנו על משטח ישן מעץ שבזמן המלחמה נחשב גם הוא למותרות. תור לחלוקת מזון באוזבקיסטן.
באוזבקיסטן גבתה המלחמה ממשפחתה של סבתא לילי מחיר יקר. במהלך ארבע שנות שהותם בקולחוז איבדו אחיותיה של סבתא לילי חלק מילדיהם בקור, ברעב ובמחלות מכיוון שהם היו חלשים וכשלא אכלו מספיק רעבו, חלו ומתו. גם אימה של סבתא לילי חלתה בטיפוס שהייתה מחלה מאד נפוצה ונפטרה. מאחר וידעה קרוא וכתוב ולבצע פעולות חשבון, דבר שהאוזבקים לא ידעו בדרך כלל, קידמו את סבתא לילי והעבירו אותה לעבודה משרדית שתמורתה קיבלה כמות גדולה יותר של מזון.
החזרה לרוסיה – בשנת 1944 הגיע מכתב מיששכר אחיה של סבתא לילי ובו כתב שהוא נמצא בכפר סמוך לעיר סרטוב שברוסיה. סבתא לילי ואחותה חנה החליטו לנסוע לסרטוב. חנה שהייתה בת 17 הייתה חולה מאד במלריה והדאגה לשלומה חיזקה את סבתא לילי. הן הלכו לתחנת הרכבת וכדי לארגן כסף לכרטיסים ולמזון הלכה סבתא לילי לשאת מזוודות וכך אספה כסף. הן הגיעו לסרטוב לאחר נסיעה ארוכה ברכבת שבמהלכה דאג להן יהודי טוב למזון. סבתא לילי מתחתנת עם סבא צבי ברוסיה. יששכר הגיע לקבל את פניהן בתחנת הרכבת בסרטוב והביא איתו לחם וחמאה ומזה זמן רב הן אכלו לשובעה. הן גרו בביתו של אחיהן. יום אחד הגיע לבקרו חברו גרישה (צבי) שהחל לחזר אחרי סבתא לילי ומספר שבועות לאחר מכן התחתנו בעיריה וב- 12.10.1945 נולדה בתם הבכורה, חיה, סבתי. בתם השנייה רחל נולדה כבר בישראל ב-4.12.1949.
בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים התירו שלטונות ברית המועצות לנתינים פולניים לשוב לארצם. סבתא לילי הייתה מאושרת. היא רצתה לעזוב את רוסיה ולהמשיך הלאה בחייה. כאשר הסתיימו תהליכי הרישום הלכו סבתא לילי, סבא צבי והתינוקת חיה לתחנת הרכבת שם חיכו מספר ימים עד שהגיעה הרכבת לפולין.אחרי כמעט שש שנים של מלחמה, מוות של קרובים, רעב בלתי פוסק וסבל רצוף, הגיע הכל אל קיצו. הם היו בטוחים כי עתה הם יוכלו לחזור סוף סוף לחייהם הקודמים. הם לא ידעו על החורבן האמיתי של העיר וורשה. החזרה לפולין לעיר וורוצלב המסע לפולין היה איטי ומייגע והסתיים בעיר וורוצלב לשם התנקזו אלפי פליטים יהודיים. על מנת ליישב את הפליטים, גירשו השלטונות הפולניים מבתיהם פולנים ממוצא גרמני ויישבו בהם את הפליטים היהודים כשהם יוצרים בתהליך "פליטים חדשים". סבתא לילי וסבא צבי קיבלו דירת חדר כשהבעלים הקודמים השאירו להם פחם להסקה ושימורים במרתף. באותם ימים הם הבינו שהעולם שלהם חרב לעד. מה שהיה שוב לא יהיה. ההכנות לעלייה לארץ ישראל הם הבינו שבתיהם שוב אינם קיימים ועליהם לבנות לעצמם עולם חדש. בוורוצלב פגשה סבתא לילי את שלושת אחיה והצטרפה לאחיה חיים להכשרה של תנועת גורדוניה' בה הכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל. הם גם חשבו שבהכשרה יהיה להם סיכוי טוב לקבל סרטיפיקטים לישראל שהייתה אז תחת המנדט הבריטי. הם הבינו שבתיהם שוב אינם קיימים ועליהם לבנות לעצמם עולם חדש. הכתובת נראתה להם טבעית. למרות שמעולם לא היו ציונים היה ברור כי פניהם מועדות לארץ ישראל. בהכשרה שהייתה חווה חקלאית הם שהו מספר חודשים ומשם נסעו למחנה העקורים בדגנדורף בו שהו שנה שלמה, בהמתנה לסרטיפיקטים, אך השלטונות הבריטיים סגרו בפניהם את חופי הארץ. יום אחד הגיעה בשורה: "יש אונייה". הם עלו על רכבת לצרפת והגיעו למרסיי שם המתינה להם אונייה אמריקאית ששימשה בעבר כספינת נהרות בארה"ב ושמה היה "אקסודוס". כל נוסע היה רשאי לשאת לא יותר מ-10 ק"ג. — החיים בבטן האונייה אקסודוס היו קשים, הכל צפוף כל כך עד שלעיתים היה נדמה כי הם דורכים זה על זה. באחד הלילות שמעה סבתא לילי קול מוכר וזיהתה את קולו של אחיה חיים. כמובן שהפגישה הייתה נרגשת מאד. — האנייה הלכה וקרבה לחופי הארץ. הבריטים חיכו להם במרחק של 40 קילומטר מהחוף. שתי אניות מלחמה בריטיות התקרבו לאקסודוס וקראו להם ברמקול לעצור. שתי אניות המלחמה התקרבו לאקסודוס ונגחו בה בעוצמה. האנייה כולה הזדעזעה מהחבטות הקשות. תוך דקות זינקו לסיפון חיילים בריטיים ואחרי קרב קצר הסתיים הכל. 
תמונה 2
סבא צבי וסבתא לילי עם חיה בעגלה כשהם יורדים מהאקסודוס.
הבריטים החליטו להחזיר את המעפילים לנמל המוצא שלהם שהיה "פורט דה בוק" בצרפת. המעפילים סרבו לרדת מהאניות ונשארו בנמל מספר שבועות שלאחריהם המשיכו האניות ושטו לנמל המבורג בגרמניה. שם ירדו מהאניות ומשם נשלחו לשלושה מחנות מעבר.
העלייה לארץ ישראל-ב-15 במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל ואז יכלו סוף סוף סבא צבי וסבתא לילי לעלות לארץ ישראל כעולים לגאליים. הם הגיעו למעברת אוהלים ברעננה שם גרו עולים מכל קצוות העולם. ההתאקלמות בארץ-לאחר מספר שבועות העבירו השלטונות את העולים לבתים שננטשו על ידי הערבים ביפו שברחו בזמן מלחמת השחרור. כל שתי משפחות קיבלו דירה, התחלקו בחדרים והשתמשו במטבח ובשירותים בשותפות. את הרהיטים הם אספו בשפת הים, רהיטים שהושלכו על ידי הערבים במנוסתם. סבא וסבתא נרשמו לאולפן ללימודי עברית כי ידעו שללא שפה לא יוכלו לעבוד, להתאקלם ולהרגיש טוב במדינה החדשה. כמו רוב הגברים גויס סבא צבי לצה"ל ועבד כאח בבית חולים שדה בזמן מלחמת השחרור ומדי סוף שבוע חזר לחופשה.
איחוד משפחתי בן סבא צבי לאחיו יהושע- באחד מסופי השבוע החליט סבא צבי לקנות עבור סבתא לילי וחברתה טוניה כרטיסים לקולנוע. הוא ליווה אותן לבית הקולנוע וחזר לצבא. כשהן עמדו בתור, ראתה סבתא לילי שני חיילים שכבר פגשה בהם בעבר אצל אחותה לאה. היא התחילה לנהל איתם שיחה ושאלה אותם מהיכן הם. אחד ענה שהוא מלודג' והשני ענה שהוא מחלם. סבתא לילי ידעה שסבא צבי נולד בחלם אך כל משפחתו נספתה בשואה. בכל זאת היא החליטה לנסות ולברר פרטים על משפחתו של סבא צבי ושאלה את החייל מחלם אם הוא מכיר את משפחת הרץ. הוא ענה שהוא ממשפחת הרץ שעסקו בעורות. התמונה שסבתא לילי הראתה לאח של סבא צבי ובה הוא זיהה את סבא צבי בצד ימין סבתא לילי התרגשה מאד והתחילה לשאול: "לאביך קראו משה ולאמך חיה?" הוא ענה כן ובוודאי הכרת את הורי. את הוריך לא אבל את אחיך צבי – כן. החייל הגיב באכזבה: "צבי נהרג ב-1941" .סבתא לילי הוציאה מתיקה תמונה קטנה של חברי ההכשרה וביניהם היה גם צבי. היא לא אמרה לו דבר ורק שאלה אם הוא מזהה מישהו. לאחר שהביט בתמונה פרצה מפיו צעקה: "אחי חי". כמובן שלסרט כבר לא הלכו וחזרו לבית סבתא לילי. אחד מהחברים נסע לבית החולם בו שירת סבא צבי להודיע לו על מציאת אחיו שנחשב בעיניו למת. המפגש היה מרגש מאד ומאז גר יהושע, אח של סבא צבי, יחד איתם עד לפטירתו בשנת 1973.
ההתאקלמות בארץ בשנת 1949 נולדה לסבא צבי וסבתא לילי בת שנייה, רחל. סבא צבי התקבל לעבודה כאח בבית חולים דונולו ביפו. סבא צבי וסבתא לילי עברו לתל אביב. סבא צבי המשיך לעבוד כאח ואחיו יהושוע עבד כתופר כובעים. במשך הזמן רכש סבא צבי מכונית סוסיתא שהוביל בה תבלינים, חומרי אפיה ואבקות מרק ומכר אותם לקיבוצים, חנויות ומסעדות ברחבי הארץ וסבתא לילי היתה עקרת בית וגידלה את בנותיהם.
איחוד משפחות- פה ושם המשיכו להתגלות קרובי משפחה אבודים. סבא צבי מצא, בעזרת המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, את אחות אביו ששרדה את השואה. שני אחיה של סבתא לילי שנשארו בפולין, עלו ארצה בשנים 1956 ו-1957. כך התאחדה לה סופית משפחת קרימהנד. סבא צבי נפטר בינואר 1995 והוא בן 75, וסבתא לילי נפטרה ביוני 2011 והיא בת 90 בדיוק.
לסבתא חיה, תודה רבה שהשתתפת איתי בפרויקט הזה. היה מעניין מאוד ללמוד על המשפחה שלנו ולמדתי המון דברים חדשים בפרויקט על השואה. תמיד עזרת לי בכל זמן והיה מעניין מאוד. ממני, עמרי
העבודה המשותפת עם עמרי, נכדי, גרמה לי לחיות מחדש את סיפורי וסיפור חייה של אימי. בהתרגשות רבה שיתפתי אותו בקורות אותה ובעקבות התעניינותו הרבה נתתי לו גם הרבה רקע והרחבה על תקופת מלחמת העולם ה-2 וראשית המדינה. לא פעם התרגשתי עד דמעות תוך כדי העבודה אבל המשכנו כי חשבתי שהנושא הוא נושא חשוב ביותר וחייבים לחפש כל דרך שהיא על מנת לגרום לילדים להתעניין וללמוד על תקופה חשוכה זו בתולדות המין האנושי. אני מודה למנהלת בית הספר דר' מיכל לב שהנחתה אותנו ברגישות רבה ובעניין רב.

מילון

גורדוניה
גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממייסדי "דת העבודה": הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם. גורדוניה הוקמה בגליציה בשנת 1925. היו לה סניפים בפולין, ליטא, רומניה, סרביה, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ואף תוניסיה. חבריה החלו לעלות ארצה בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ.

ציטוטים

”ממשפחה חמה ומלוכדת הם הפכו לאוסף פרטים הדואג איש איש לעצמו וזה מה שנורא במלחמה“

הקשר הרב דורי