מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי טל תרצה הראל, ואני סבתא של שירה הראל.

בילדותי קראו לי תרצה שפירא. נולדתי בשנת תשי"ג בקיבוץ תל עמל (ניר דוד) השוכן בבקעת בית שאן, קיבוץ תל עמל היה ראשון יישובי "חומה ומגדל".

לפני שהתחלתי בתהליך חזרה בתשובה, עברתי אירוע של מוות קליני. זהו מצב בו הלב מפסיק לפעום ולספק דם וחמצן למוח. כשהייתי במצב הזה, ראיתי את הגוף מונח, וכל הרופאים מטפלים בו, אני ניסיתי לדבר אליהם, אבל והם לא שמעו אותי. ואז היה לי פתאום ידיעה ממש ברורה, שיש אלוקים והוא שומע אותי.

בצעירותי

לאחר שהתעוררתי התלבטתי עם עצמי ותהיתי, אולי היו אלו סתם הזיות. מכיוון, שהייתי מחוסרת הכרה. ואולי אני טועה וסתם היה נידמה לי שיש אלוקים. ואז הרגשתי צורך ורצון  גדול מאוד לדעת שיש אלוקים. הידיעה וההכרה הזאת עשתה לי טוב בלב, שכן, יש מישהו ששומע אותי, ויודע  מה אני חושבת, ומה אני מרגישה, ואכפת לו ממני.

הייתי אז בת קיבוץ תמימה, התיישבתי מול החלון, פניתי לאלוקים ואמרתי לו: "אלוקים אם אתה קיים, ואתה יכול הרי לעשות הכול, אז תעשה שהכלב יקפוץ מימין לשמאל והחתול משמאל לימין, ואז אני אדע שאתה קיים ,אתה לא צריך לעשות הרבה רק את זה תעשה כדי שאני אדע שאתה קיים ואז אני לא יבקש שתתגלה לי כמו בהר סיני עוד פעם כדי להוכיח שאתה קיים, רק שאני אדע שיש לי עם מי לדבר".

באותו הרגע  זה קרה. ולא הייתי אפילו בהלם, הרגשתי שקיבלתי הסכמה מאלוקים לדבריי. זה היה כמו אוקיי, זה בסדר! הנה מה שרצית!

היום אני פשוט נחרדת ומתרגשת ואני לא יודעת אפילו איך זכיתי למה שזכיתי. זה פשוט הרי מופרך לגמרי, זה כל כך תמים וכל כך מתוק איפה שאני הייתי שם בשנות השמונים.

כיום יש לי ב"ה ילדים ונכדים, אני בעלת קליניקה טיפולית העוסקת באבחון וריפוי, ברפואה אלטרנטיבית על פי היהדות.

הזוית האישית

הנכדה שירה: היה מדהים המפגש אתך וסיפור חייך.