מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חומה ומגדל -סגירת מעגל

סבא ואני במרפסת ביתי במירב
סבא אהרלה בבריכות הדגים בשדה אליהו
סיפורו של סבא

שמי אהרל'ה (אהרון) זיו נולדתי בתל אביב בשנת 1953 לאימא רות ולאבא ירחמיאל, אח לרינה שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים.

החיים שלנו בתל אביב היו כמו חיים של כל ילדי העיר באותם שנים. שחקנו המון משחקים בחצר עם החברים, שחלקם למדו איתי באותו בית ספר, וחלקם בבתי ספר אחרים בעלי אופי חינוכי שונה לחלוטין. הפשטות והאחדות בין כולם היו דברים ברורים ומובנים מאליהם.

למדתי בבית הספר היסודי "חורב" בשכונת יד אליהו. בבית ספר זה למדנו ילדים מתרבויות שונות, וכמובן ילדים שהגיעו מבתים בעלי רמה סוציואקונומית שונה אלו מאלו.

אני זוכר מקרה שקרה לי בהיותי בכיתה ה'. באחד מימי החורף חזרתי הביתה ואימא שאלה אותי: "אהרל'ה היכן הסוודר שלבשת הבוקר?" עניתי כי פשטתי אותו מעלי ותליתי אותו בכיתה, ובסוף היום לא מצאתיו. לאחר כמה ימים ראיתי כי אחד הילדים בכיתה לובש את הסוודר. לא ספרתי על בך לאמי  לאחר זמן מה אימא שאלה אותי האם הסוודר נמצא, סיפרתי לה כי ראיתי את אחד הילדים לובש את הסוודר. "נו, ומה עשית?" שאלה אמי, "אימא, לא אמרתי לו כלום, דבר ראשון, כי לא רציתי לבייש אותו.   דבר שני, אולי אין להורים שלו מספיק כסף לקנות סוודר חדש". אימא חיבקה אותי ואמרה: "יפה עשית בני". זה היה החינוך שקיבלנו בבית, לעזור היכן שניתן ולכבד כל אדם באשר הוא.

כשהגעתי לכיתה ד' התחלתי ללכת לסניף "חורב" של הצופים הדתיים שהיה קרוב לבית. יותר מאוחר בכיתה ה' עברתי לבני עקיבא לסניף 'מרכז' שהיה במרחק של 40 דקות הליכה מהבית.  לקראת לימודי התיכון נרשמתי לישיבת בני עקיבא בנחלים שם למדתי ארבע שנים. ישיבה תיכונית עם פנימייה, שממנה היינו יוצאים לחופשת שבת, אחת לשלושה שבועות. הלימודים בישיבה היו מאוד מאתגרים, עם שעות לימוד מאוד רבות שלא היינו רגילים להם. מהבוקר עד הצהריים למדנו לימודי גמרא. לאחר ארוחת הצהריים עד הערב – לימודי תיכון. ולאחר ארוחת הערב, עוד שעה של לימוד גמרא בחברותות, ורק לאחר מכן, היה זמן להכין שיעורי בית. אני לא רוצה לגלות אבל לפעמים היינו "בורחים" מהישיבה או לסניף בתל אביב או לאיזה סרט ואפילו לאיזה משחק.

לקראת סוף תקופת התיכון התגבשנו לגרעין נח"ל יחד עם חברים מסניפי בני עקיבא מחיפה, כפר- סבא והרצליה. משק היעד שלנו היה שדה אליהו.

סבא אהרלה מגיע לקיבוץ שדה אליהו:

הגענו לקיבוץ שדה אליהו בספטמבר 1971 לשל"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם, ולאחריו התחלנו את השירות הצבאי, כאשר מלחמת יום הכיפורים התחילה  תוך כדי שירותי הצבאי. תקופת הצבא הייתה מאוד מגוונת כמו כל גרעיני הנח"ל בימים ההם, תקופה בה החיילים לוחמים לכל דבר וענין, תקופה אחרת, של שהייה במשק, ותקופה נוספת של חיילים בהיאחזות משואה בבקעת הירדן. לאחר השירות הצבאי החלטתי שאני נשאר בקיבוץ כהגשמה של ייעוד גרעיני הנח"ל.

מבחינתי ההגעה לקיבוץ שדה אליהו, שהיה אחד מקיבוצי חומה ומגדל הייתה מעין סגירת מעגל, או יותר נכון המשך המעגל. אבא שלי שהה בחניתה יחד עם שאר המתנדבים כשנה, ולאחר מכן חזר לתל אביב. אבא התנדב לגדודים העבריים של הצבא הבריטי, ובמסגרת זו אף הצליח להגיע במדים של חייל, לעיירה שלו בפולין החרבה וההרוסה. הוא בא לראות בעיניים ולהבין, כי אף אחד מבני משפחתו לא שרד את השואה.

לאחר השירות הצבאי, הצטרפתי לקיבוץ שדה אליהו, ועבדתי בבריכות הדגים. בין שאר פעילויות התרבות והחוגים בקיבוץ ובעמק בכלל, השתתפתי גם בחוג אזורי לריקודי עם.

במסגרת החוג, הכרתי בחורה נחמדה שעשתה שירות לאומי בקיבוץ עין הנצי"ב. לא עבר זמן רב עד אשר בת השירות, נעמי,  בת למשפחה מכובדת יוצאי מרוקו ואני, התחברנו והחלטנו כי אנחנו מתחתנים. נישאנו ונשארנו בקיבוץ עוד שש שנים כזוג נשוי. ובשנת 1982 עברנו לגור בקדומים שבשומרון.

לאחר שנולדו לנו ילדינו: שגיא, גיתית וחגי,, הגיחו לאוויר העולם גם זוג התאומים הנחמדים שי ורות-עדי. עדי, שלימים נישאה לצביקה הי"ד ילדה לפני כ-12 שנה את הבן הבכור אלקנה. ואכן אלקנה נכד מקסים, חכם, בוגר, נעים שיחה. אלקנה יודע להיות גם אח בכור וגם חבר לשני אחיו.

כיום יש לנו נכדים רבים בלי עין הרע וממש תענוג לנו לראות עד כמה הקשר בין הנכדים טוב וחזק.

סבא אהרל'ה וסבתא נעמי ביום חתונתם

תמונה 1

"מה הקשר" בעקבות אילן היוחסין:

רינה אחות של סבא אהרל'ה, גדולה ממנו בשנתיים וחצי. רינה בחורה עם ראש פתוח שאוהבת ללכת בדרך משלה, ולאו דווקא בתלם.   כשרינה סיימה את השירות הצבאי שלה, היא החליטה שהיא רוצה להיות דיילת לטוס ולטייל  בעולם.  היא החליטה שהיא רוצה לגור בחו"ל וגרה בהולנד. כשהיא חזרה לארץ היא למדה חינוך באוניברסיטה.

רינה התחתנה בגיל 33, עם בחור שהגיע מארצות הברית. בהתחלה הם גרו בתל אביב, עיר גדולה עם תרבות שוקקת, ואז הם עברו לגור בערבה, במקום שקט ורחוק מכל ההמון של המרכז. היא סיימה את העבודה שלה בתור דיילת,  ובחרה להיות מורה.  הם עברו לגור בלונדון, שהיא עיר גדולה באירופה, ושם בלונדון היא המשיכה (ועדיין ממשיכה) לעבוד בהוראה. ככל שעוברות השנים היא מתחברת יותר ויותר להוראת העברית. למרות שרינה לא דתיה, היא מלמדת בבית ספר  דתי, אפילו דתי מאד. זאת אומרת, שרינה היא בחורה שלא מפחדת מהפכים, התמודדויות וחיים מורכבים. היא בחורה מאד חכמה ונחמדה, וסבא מאד מתגעגע אליה כי היא גרה מאד רחוק.

סבא מספר לי על הוריו, סבתא רותי וסבא ירחמיאל.

אימי, רות לבית שטיינמץ נולדה בעיירה בורשה ברומניה, המשפחה שלה הייתה מאד מכובדת ומשכילה. ביתם היה קרוב יחסית לבניין העירייה, מה שהעיד על מעמדם המכובד. רותי הייתה הבת הקטנה מבין שבעה אחים. הבית היה בית מסודר, למרות שאבא שלה נפטר כשהיא הייתה בת שנתיים וחצי, ורק אמא שלה גידלה אותם. בבית הספר התיכון, היא למדה גם לימודים כלליים ולא רק לימודי תורה. היא עברה את מחנות העבודה בשואה, שם היא למדה לתפור, ובגלל זה היא שרדה את המלחמה. הגרמנים היו צריכים בעלי מקצוע והשתמשו ביכולות של סבתא ואחותה.

בסוף שנת 1946 עלתה רותי על אוניית המעפילים "כנסת ישראל". לפני ההגעה לארץ נעצרה האונייה ע"י הבריטים, ולאחר מאבק ממושך עם נפגעים משני הצדדים, גורשה האנייה על יושביה למחנה העקורים בקפריסין, שם שהתה שמונה חודשים. היא למדה שם עברית וגם המשיכה במקצוע שלה  כתופרת. בבית יש לי עוד כמה מפות שסבתא תפרה ורקמה עליהם, את ראשי התיבות של השם שלה R.S : רז'ינה (רות), שטיינמץ. בקפריסין, שיכנו אותם באוהלים. הם פרמו מהאוהל חוטים דקים וחזקים ורקמו מהם מפות.

תמונה 2

מפה שסבתא רותי רקמה בקפריסין

כשרותי הגיעה לארץ, הבריטים לא נתנו לה להיכנס, לכן היא שהתה במחנה המעצר בעתלית, ולמי שהיו קרובי משפחה בארץ נתנו לצאת ממחנה המעצר. האחות הבכורה של סבתא שלי,  דבורה, כבר הייתה בארץ ובזכותה סבתא השתחררה ממחנה המעצר, ועברה לגור אצל אחותה.

בליל הכרזת המדינה כאשר ההמונים יצאו לרחובות בשמחה וריקודים פגשה אימא רות בחור צעיר בשם ירחמיאל. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1949 רות וירחמיאל התחתנו.

כשהילדים גדלו הם ידעו שהייתה שואה, הם ידעו שאין להם סבא וסבתא, אבל לא שאלו על זה. ההורים גם לא שיתפו אותם. הם חשבו שככה זה ולא שאלו. הדיבור על השואה לא היה נוכח בבית. זאת אומרת, מצד אחד לא שיתפו את הילדים בסיפורים מהשואה, אולי מדי פעם, ומצד שני הם לא חיו בצל השואה, בפן הטראומתי (לדוגמא: "תאכלו כי לי לא היה מה לאכול"). סבתא רותי ידעה לכוון את החיים לחיים טובים.

סבתא הייתה קנאית למסורת הדתית מהבית שלה. כשהם התחתנו סבא ירחמיאל לא היה דתי, למרות שבא מבית דתי, אבל סבתא התעקשה על כמה דברים: שיהיה קידוש, והדלקת נרות וכו'. עם הזמן סבא חזר להיות דתי. סבתא הייתה מאד פתוחה למה שהעולם הביא עמו, כמו מאכלים שונים מעדות שונות".

סבתא רותי נפטרה כשסבא אהרל'ה היה רק בן 29 וחצי ממחלה, והיא מאד חסרה לו במהלך החיים.

"סבא ירחמיאל, אבא שלי, נולד בפולין בעיירה ונגרוב. בנערותו היה חבר בתנועת הנוער "החלוץ הצעיר". בשנת 1936 עלה לארץ עם עוד שלושה מאחיו. שאר בני המשפחה אשר נותרו בפולין לא שרדו את השואה, והושמדו במחנה טרבלינקה שהיה קרוב לעיירה שלהם.

כשאבא הגיע לארץ, לאחר שעבד בכל מיני עבודות, הוא היה בין מקימי ובוני נמל תל אביב  – הנמל העברי הראשון. הימים היו ימים של מאבק על זכותנו בארץ הזו. הבריטים שלטו אז בארץ והיו התנגשויות יומיומיות בין היהודים והערבים. הנהגת היישוב החליטה כי על מנת לחזק ולהיאחז בכמה שיותר נקודות ולקבוע עובדות, יתחילו להקים יישובים בן לילה.

כך החלה תקופת חומה ומגדל. מגיעים לנקודה מתוכננת מראש, ועם חשיכה מיד עולים לנקודת יישוב, בונים מגדל ומקיפים בחומה. ע"פ החוק הבריטי אם יש יישוב המוקף חומה ויש בו מגדל שמירה- אסור להרוס אותו. לשם כך נדרשו כמה שיותר אנשים שיגיעו, נשים וגברים, כדי לשמור וגם להילחם אם צריך.

אבא ירחמיאל שגם היה חבר ב"הגנה" השתתף בהקמת קיבוץ חניתה אשר הוקם כאחד מקיבוצי חומה ומגדל בשנת 1938".

תמונה 3
                                               סבא ירחמיאל (מסומן בחץ) בקיבוץ חניתה, 1938

המסר שאני (אלקנה) לוקח מהסיפור של סבא ירחמיאל על חברותו ב"הגנה" והשתתפותו בהקמת יישובי חומה ומגדל הוא, שאסור לוותר וצריך להילחם על ישוב ארץ ישראל. סבא ירחמיאל עזב את המשפחה שלו כדי להקים את ארץ ישראל ועשה מעשה גדול.

על הדורות הקודמים סבא מספר שהוא לא יודע הרבה כי רובם נספו בשואה. כל מי שנשאר באירופה לא שרד את השואה. הוא הכיר רק את מי שעלה לארץ לפני השואה. חסר לו מאד שהוא לא מכיר את ההיסטוריה המשפחתית. היה מעניין אותו לדעת איך התנהלו החיים בבית של סבא ירחמיאל לעומת החיים בבית של סבתא רותי.

 

     החנוכייה המשפחתית  של משפחת קדוש

הבאנו כאן ,את סיפורה המרגש של החנוכייה המשפחתית, שהייתה שייכת לרבי יעקב קדוש, רב העיר פאס וסבא רבא של הסבתות שלנו (מצד אמא) אידה ונעמי. (אידה אבני סבתא של יובל שטיין בן כיתתי, ואחותה נעמי זיו, סבתא שלי) בשנת 1912 "במלאח" – הרובע היהודי בעיר פאס שבמרוקו, התחוללו פרעות נגד היהודים והמון בתים נהרסו. גם ביתם של סבא יעקב וסבתא מרים נהרס כליל. כשבאו לפנות את ההריסות מצאו את החנוכייה הגדולה והיפה, שבה נהג סבא יעקב להדליק את נרות החנוכה מדי שנה. אחרי שסבא יעקב נפטר עברה  החנוכייה בירושה לסבא (פפי) רפאל.

החנוכייה המקורית

תמונה 4

בשנת 1949, כאשר הילדים של פפי רפאל היו בעבודה ובלימודים, ואשתו ממה אידה הייתה לבד בבית, נשמעה דפיקה בדלת, והאדם שהיה שם אמר שהוא שליח מארץ ישראל (וזה נתן לו הרבה כבוד בעיניה). אותו שליח, חיפש חפצי יודאיקה (יהודיים) ייחודיים וממה אידה הציעה לו את החנוכייה. הוא הבטיח שישמור עליה היטב ויביא אותה לארץ ישראל. חיים, בנם של פפי רפאל וממה אידה (סבא של האימהות שלנו)  שאהב מאוד את החנוכייה נדהם לגלות שאמו הסכימה למסור את החנוכייה וחשש שנוכל גנב אותה. חיפש אחר אותו האיש בכל העיר ולא מצא. הלך לצורף וביקש שיעשה לו חנוכייה דומה.

                                                                     החנוכייה הדומה

תמונה 5

לאחר יותר מעשר שנים, כאשר עלו לישראל, נודע להם על קיומו של מוזיאון ישראל בירושלים, והם נסעו לבקר בו. במסגרת ביקורם, הם הסתכלו על הקירות השונים, וכאשר הגיעו לקיר החנוכיות, נדהם חיים לראות שבמרכז הקיר, תלויה החנוכייה של רבי יעקב קדוש.  חיים לא האמין למראה עיניו, ומרוב התרגשות כמעט והתעלף. מנהלת המוזיאון ניגשה אליו, וכששמעה שהחנוכייה היא שלו, הציעה לו לקחת אותה. הוא סרב כי רצה שכל מי שיגיע למוזיאון, יוכל להסתכל על החנוכייה וליהנות מיופייה.

 

הזווית האישית:

אלקנה: במהלך עבודת השורשים היה לי מאד מעניין ללמוד על סבתא רותי וסבא ירחמיאל, על ההיסטוריה שלהם מהחיים באירופה, ועד העלייה לארץ, ועל המשפחה שלהם. למדתי המון על ההיסטוריה המשפחתית שלי, על שני הדורות הקודמים, כי הדורות שלפניהם נספו בשואה. היה לי משמעותי מאד לדעת שסבא ירחמיאל שלי הקים את חניתה, במסגרת יישובי חומה ומגדל.

סיפור החנוכייה לא קשור למשפחה של סבא אהרל'ה, אלא למשפחה של ממי נעמי, סבתא שלי. בחרתי בסיפור הזה, בגלל שהוא סיפור מעניין ומלמד מהי אהבת המצוות. הסיפור עוסק גם קצת על בהיסטוריה של סבתא שלי. העבודה עם סבא אהרל'ה קירבה אותי אליו ואל המשפחה שלו, ונתנה לי להכיר אותם יותר לעומק. אני מקווה שהחיבור להיסטוריה המשפחתית שלי ייתן לי יותר משמעות וקשר למשפחה.

סבא אהרלה: טבעו של עולם, שסבא וסבתא אוהבים את נכדיהם ונכדותיהם, הנכדים וההורים מגיעים לביקורים, סבא וסבתא באים לבקר וחוזרים לביתם. הנכדים אוהבים את סבא וסבתא, נהנים לקבל מהם מתנות ולפעמים גם סיפור נחמד לפני השינה. הזמן עובר ואלקנה (פתאום..) גדל. זו לא רק מתנה, זה לא רק סיפור או איזו השתוללות משותפת על הדשא. ראיתי כי כשאני מספר לו על המשפחה, על דורות קודמים נפתחות לו העיניים והסקרנות. כששאלתיו למה הוא הכי התחבר ענה כי הכל מעניין ומרתק, ולא יודע ממש על איזה מהענפים בעץ לשים את ידו, וכי כל הפירות טעימים. הרגשתי כי ככל שאוסיף ואספר(כמובן במינון הנכון) זה רק יפתח עוד ועוד את הרצון לשמוע, ויחזק את הקשר, קשר יותר בוגר ורציני. התהליך כל כך נכון וכל כך בזמן, אני חש שהפעילות מילאה גם אותי, גם את אלקנה וגם את עדי. הכל ביחד מאחד ומהדק את הקשר הרב דורי, פשוטו כמשמעו. אעז ואומר כי יותר מאשר רוצה העגל לינוק רוצה הפרה להיניק.

מילון

מצב סוציואקונומי
מעמד הקשור לשילוב בין החברתי לכלכלי, חברתי⁻כלכלי(ויקיפדיה)

ציטוטים

”זה היה החינוך שקיבלנו בבית, לעזור היכן שניתן ולכבד כל אדם באשר הוא“

הקשר הרב דורי