מאגר סיפורי מורשת

יוסי רבי נולד בבגדד, עיראק, בתאריך 18/10/1940. הילדות שלו בבגדד זכורה לו כילדות יפה וטובה. מתקופה זו נותרו לו  זיכרונות מאוד יפים מהמקומות, מהאווירה ומהחוויות שלו יחד עם משפחתו. הוא מציין, שכשיהיה שלום עם עירק, הוא  בוודאי ירצה לנסוע לשם.

יוסי למד בבית ספר יהודי בבגדד. 

מצבם הכלכלי בעיראק היה טוב. האבא היה עובד מדינה, כמפקח בדואר העיראקי, זה היה תפקיד בכיר מאוד  ואמו הייתה עקרת בית, כמו כל הנשים בתקופה ההיא. אמו הייתה אשת חייל  שדאגה  וטיפלה בהם במסירות בכל תחום ותחום. במשפחה היו  עשרה ילדים, שלושה בנים ושבע בנות  ויוסי היה הילד השישי. יוסי מספר שהודות למסירות של הוריו המשפחה  הייתה טובה וחכמה.

יוסי מספר שלרוב יחסי השכנות עם הערבים היו טובים. היהודים גרו בשכונות יהודיות וכשיהודי יצא מחוץ לשכונה שלו, לא היו התנכלויות ספציפיות ליהודים. חוץ מהאירועים של 1941, של המרד של רשיד עאלי אל-כילאני, מה שנקרא "פָרְהוּד".

הפרהוד- הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני .1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות, נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות מוסלמים ולא-יהודים אחרים.

יוסי ומשפחתו  עלו לארץ בחורף 1950, לשער העלייה של שנות ה- 50. המשפחה שהתה שם כשלושה חודשים. שיכנו אותם  כ- 40-50 איש בצריף אחד. הצריפים היו  ענקיים. לאחר מכן  הועברו לפרדס חנה. במעברת פרדס חנה, המשפחה  גרה כחצי שנה באוהל ולבסוף עברו  לפחונים. יוסי לא שוכח  שהפחונים בקיץ  להטו  ובחורף היה קור אימים. מפרדס חנה זכורים לו  הפרדסים מסביב ובעיקר יללת התנים בלילות.

ילדים  מכל העדות רוכזו  בכיתות. בכל כיתה  היו בין   50 ל- 60 תלמידים. זכורים  לו בעיקר השירים שנלמדו. השיר הראשון שלימד אותו  מורה שהיה ממוצא מצרי היה  "שיר העמק" – באה מנוחה ליגע. השיר נחרט בזיכרונו עד היום והוא אוהב לשיר אותו. השיר מזכיר לו את ילדותו בפרדס חנה.

לאחר חצי שנה הם עברו  ליפו, וגרו שם חצי שנה בתנאים קשים. לאבא שלו הוצע תפקיד בדואר באר-שבע והאב בתיאום עם האם  החליט שהוא עובר. האב עבד בבאר-שבע כחצי שנה ואז כל המשפחה הגיעה לבאר-שבע באמצע 1951. הם הגיעו לבאר שבע ביום יפה. השמש זרחה, המדבר יפה, הכל היה רק חול וגמלים. שלושת אלפים אנשים חיו אז בעיר. המשפחה קיבלה דירה ברחוב "הכותל המערבי", מה שאז נקרא "שיכון עובדי המדינה".  דירה של  שני חדרים, מטבח וסלון.

בתחילה, לא תמיד היו מים  וחשמל. אחרי שבע בערב הכל היה חשוך, אף אחד לא יצא מהבית ובלילות הסתובבו זאבים ושועלים. היו שם הרבה ילדים והייתה אווירה נהדרת.  בשכונה שלהם גרו עולים מגרמניה וממרוקו.  בגיל 11, התחיל ללמוד בבית הספר שנקרא 'זרם העובדים'  ולאחר מכן בית ספר "בארי". בבית-ספר "בארי" יוסי  משתלב בחברה בה  כולם היו עולים חדשים, עולי מצרים, עולי רומניה, צברים היו בודדים מאוד. זכור לו  שהדגש היה בלימוד השפה  העברית.

בעודו בכתה ח' הוקם בית-הספר התיכון הראשון שהיה בשכונה א' ולאחר מכן עבר למכון המים בעיר העתיקה ואז לשכונה ג'  ונקרא תיכון מקיף א'. יוסי התחיל ללמוד שם בשנת  1954, במגמה ריאלית – פיזיקה, כימיה ומתמטיקה. לדבריו, המצב הכלכלי של כל התלמידים באותה תקופה, בלי יוצא מהכלל, היה קשה. ההורים עבדו קשה. כולם חיו בתנאים שווים. לא הייתה תחרות. הוא  זוכר, אפילו בערגה, כיצד כולם  הלכו בתלבושת אחידה.

בנוסף ללימודיו היה חבר בתנועת  הצופים ויצא לטיולים ומחנות קיץ.

כנער, הוא עבד בכל סוגי העבודות. הוא היה נער שליח במכתשים, בקיץ הוא עבד במאפייה, בעידור אגבות (צמחים שמוצאם במקסיקו ובאמריקה הדרומית, מהעלים של זנים שונים הכינו חבלים, נייר ומברשות), אין עבודה שהוא לא עבד בה.

בתקופה ההיא הייתה תמיכה של כולם בכולם. משפחות סייעו אחת לשניה. היחסים בין השכנים היו חמים. האנשים הכירו אחד את השני וניסו לעזור אחד לשני. יוסף אומר: "העבודה הקהילתית, אפשר לומר, היתה טבעית והכל זרם מאוד יפה".

בתקופת התיכון פרץ "מבצע  סיני". הוא והילדים בשכונה חפרו שוחות והלכו לעזור למלא שקיות חול. העיר הייתה בעלטה כי חששו מהפצצות.

לאחר  שסיים את התיכון, הוא היה אמור להתגייס לצבא, אך לא רצו לגייס אותו היות ואינו מסוגל לראות בעין אחת. הוא נלחם על כך ובסופו של דבר התגייס, כי אז זו הייתה בושה לא להתגייס. האחיות שלו הלכו כולן לצבא למרות שהבית היה מסורתי דתי. יוסי התגייס ב-1958 והשתחרר בשנת 1960. הוא סיים בדרגת סגן והיה קצין של היישוב בפיקוד באר שבע.

לאחר הצבא, הוא עלה לירושלים ולמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. הוא סיים למודי תואר ראשון בשנת 1966 ובשנת 1968 הוסמך כעורך דין. בסיום לימודיו התלבט אם לחזור לבאר-שבע. ובסופו של דבר  חזר לבאר-שבע, כי חשב שזה המקום שלו. פה יותר טוב, יותר ביטחון  וקרבה למשפחה.

בבאר שבע היו אז מעט עורכי דין. הוא עבד במשרד עורכי דין. הוא לא פתח אף פעם משרד באופן פרטי. להיות עורך דין פרטי זה לא לאופי שלו. הוא לא עסק בעריכת דין בכלל, כי לא אהב ולא התאים לו  לעסוק  ב"ביזנס"   הקיים בעריכת הדין. הוא היה יועץ משפטי למועצות הפועלים בהסתדרות ועסק בדיני עבודה, הוא התמחה בנושא ספציפי.

בגיל 35 התמנה להיות שופט בית הדין לעבודה. הוא היה שופט צעיר. הוא השתחרר מהשיפוט בשנת 1994. לאחר מכן היה נשיא בתי המשפט במחוז דרום והיה אחראי על 30 שופטים ו-200 עובדי מדינה.

יוסי התחתן עם אשתו טווסה, זה שם מיוחד ואין הרבה שמות כאלו. הם התחתנו בשנת 1967, ולא מזמן חגגו 50 שנות נישואים. אשתו היא דוקטור להנדסה גנטית. הם למדו יחד וסיימו יחד באוניברסיטה העברית בירושלים ובהדסה.

יש לו 3 ילדים, בתו בת ה-46 היא דוקטור למשפטים. יש לו בן שהוא דוקטור לפסיכולוגיה. כולם נשואים ויש להם ילדים.

לאחר שפרש ויצא לגמלאות החל לתרום לקהילה. הוא התחיל לעסוק בהוראה. היה מורה בדימונה, מורה רגיל מן השורה. לימד שם בכיתות י"א-י"ב, בתחום הכרת המשפט ולדבריו הוא ממש נהנה ללמד את הנוער ולהעניק להם כלים לאזרחות טובה. במקביל הוא לימד באוניברסיטת בן גוריון במחלקה לכלכלה, במחלקה לניהול ובבית הספר לרפואה. הוא עדיין מלמד שם לפעמים וממש נהנה מזה.

כיום הוא גם מתנדב רבות בקהילה. הוא מרצה בהתנדבות בקורס טייס, במכללת "קיי", בבתי אבות, ביד לבנים ובכל מקום אחר שיידרש. הוא בדרך כלל מרצה על נושאים שקשורים למערכת המשפט והביטחון. הוא מרצה בממוצע פעמיים עד שלוש בשבוע. וכל זאת בהתנדבות.

השופט יוסי, שהיה מראשוני העיר באר שבע קיבל את אות יקיר באר שבע לפני כעשר שנים. אביו ואחיו גם הם קיבלו את האות הזה. הם התנדבו ועדיין מתנדבים הרבה מאד. זוהי משפחה שמאוד אוהבת להתנדב ולתרום לקהילה ולזולת. כיום, יוסי רבי מלמד ומרצה לאנשים ללא תמורה ועושה זאת מתוך רצון לעזור ולתרום, להדריך וללמד את הנוער של היום.

הזוית האישית

ישי ועמית – הפרויקט איפשר לנו להבין את חשיבות הדברים שקרו בעבר ואת חשיבות התיעוד. המפגשים בביתך היו מעניינים ולימדו אותנו דברים רבים על העיר באר שבע בעבר. הסיפורים על עברך ואירועים מעניינים שהיו לך בחיים, ובעצם כל סיפור חייך מעניינים ומהווים השראה עבורנו. למדנו מסיפור הצלחתך ששום גורם בדרך לרצון אינו יכול לעכב ושאם נרצה נצליח. המפגשים אתך תרמו לנו ידע היסטורי על באר שבע ועל מקום הולדתך על צורת התנהלות החיים שלך כאשר היית ילד. חוש ההומור והחביבות שלך חיבבו עלינו את העשייה.