מאגר סיפורי מורשת

סבתא פניה זקן מספרת לנכדתה שירה גאולה קורתי מחוויות ילדותה בריגה שבלטביה.

נולדתי בשנת 1959 להוריי אסתר ויצחק הרצברג בעיר ריגה שבלטביה שהייתה אז בברית המועצות. בילדותי ידעתי שאני יהודייה וההורים שלי יהודים, שכן, הם שוחחו ביניהם באידיש. אומנם, אני לא הבנתי אידיש כי הם לא לימדו אותי.

השלטון הקומוניסטי בתקופה זו אסר לקיים מצוות ומנהגים יהודיים. לכן לא כל כך קיימנו מצוות, ואני לא ידעתי מה זו יהדות. ידעתי שליהודים יש כל מיני מנהגים מוזרים ומיוחדים, שלא סיפרו לי עליהם. לקראת חג הפסח היו שולחים אלינו חבילת מצות מישראל. רוב התלמידים בכיתתי היו גויים, הם ידעו שהיהודים מקבלים מצות מחוץ לארץ. ולכן הם היו מנסים להחניף לי. כדי שאביא להם את הבולים שהיו מודבקים על החבילה. חלק מהתלמידים ביקשו ממני גם מצות כי הם אהבו מצות.

אחד הזיכרונות המיוחדים שיש לי, הוא שפעם  אחת בתקופת פסח, כמדומני, ההורים שלי וסבתי החליטו ללכת לבית הכנסת ולקחו גם אותי. היה זה בית הכנסת היחידי בכול ריגה לאחר מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה  היו הרבה בתי כנסת בריגה, אך הנאצים הרסו את כל בתי הכנסת, והרגו את כל היהודים, שנשארו בעיר ושלא הספיקו לברוח. הוריי, ב"ה, הצליחו לברוח בזמן, וחזרו לריגה לאחר המלחמה. בית כנסת זה נותר היחידי וניצל מהריסה, מכיוון שהיה ממוקם בעיר העתיקה והיה צמוד להרבה בתי מגורים, שהנאצים לא הצליחו להרוס.

בית הכנסת היה ממוקם במרחק רב מהבית שלנו. התרגשתי מאוד ללכת עם הוריי לבית הכנסת. הייתה זאת הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לבית הכנסת, אף פעם לא הייתי שם ולא ידעתי מה יש בו. התקרבנו וראיתי מחוץ לבית כנסת גברים יהודים עטופים בטליתות. לא ידעתי מה זה ושאלתי את אימא שלי למה הם עטופים במגבות? אמי אמרה לי שאלו לא מגבות אלא טליתות שיהודים מתעטפים בהם בתפילתם.

לפני שנכנסנו לתוך בית הכנסת, ההורים שלי אמרו שלום להרבה אנשים שהכירו. מעולם לפני כן לא ראיתי כל כך הרבה יהודים במקום אחד. אלא שהבנתי שכולם יהודים כי כולם דיברו באידיש.

האירוע התרחש בחודש ניסן, כפי שציינתי, בחוץ היה עדיין שלג וקור נורא שרר בריגה.  בניין בית הכנסת לא היה מחומם, למרות שבחוץ היה קר מאד. אבל, המון היהודים שנדחסו בתוך בית הכנסת חיממו אותו בנשימות שלהם. היה מאד מאד צפוף ואני לא זוכרת אם עזרת הנשים הייתה למעלה במרפסת או מאחורה. אני זוכרת שעמדתי שם ושמעתי את קולו האדיר והמסתלסל של החזן (קנטור באידיש). מאד רציתי לראות אותו, אבל בגלל הצפיפות הגדולה, זה לא היה אפשרי.

בבית כנסת בריגה

בשנת 1972 עליתי לארץ. וכעבור 35 שנים חזרתי לעיר ריגה  עם בעלי ובתי. מתוך רצון לחפש את בית הכנסת ולבקר שם. כשעברנו  ברחובות העיר העתיקה של ריגה, ידעתי שבית הכנסת נמצא בסביבה, אבל לא ידענו איפה הוא נמצא בדיוק. רציתי לחפש במפה, אבל פתאום ראיתי יהודי עם כיפה הולך ברחוב ואמרתי לבעלי: "בוא נלך אחריו אולי הוא הולך לבית כנסת הזה". התחלתי לדבר עם היהודי  הזה, וסיפרתי לו על האירוע שחוויתי בילדותי, כשהורי לקחו אותי לבית כנסת בהיותי ילדה, ואת הרושם שהשאיר בי האירוע, וחקוק בליבי עד היום.

הזוית האישית

פניה: היה נעים לי לחזור ולחוות את חוויות הילדות שוב.

סיור קבוצת הקשר הרב דורי מבית הספר בנות מנחם בירושלים