מאגר סיפורי מורשת

הסבים שלי נולדו בארגנטינה, והתחנכו בתנועות נוער חלוצי (והנוער הציוני),מטרת החינוך הייתה להגיע ארצה. בארגנטינה הם היו במסגרת שנקראה "הכשרה" ,שמטרתה הייתה להרגיל לחיים שיתופיים בקיבוץ.

כעבור שנה התארגנה קבוצה של 42 צעירים לעלייה ארצה,   מתוך קבוצה זו 4 זוגות נשואים. הסבים שלי היו אחד מהזוגות האלו, והתחתנו  כה מוקדם על אף גילם הצעיר, כי ההורים רצו להיות נוכחים בחתנה.

בשנת 1958(שנת העלייה של סבי וסבתי) העליות התבצעו באניות ולא במטוסים. הם הפליגו מ"בואנוס איירס " ל"מרסיי" שבצרפת באוניה צרפתית ששמה "פרובנס".

 

 

 

 

בזכות העצירה בנמלים במהלך ההפלגה, הסבים שלי הכירו מקומות חדשים שלא ראו קודם לכן. אחת החוויות שזכורות לסבתי היא ארוחת בוקר באונייה .כל יום היו מגישים להם בין היתר, גבינה משולשת שקוראים לה "פורמאצ'יו" עם טעם נוראי וריח בלתי נסבל. כל הפלוגה היו אוספים את הגבינות מהשולחנות וזורקים אותן דרך החלון לים. הם קיוו שכך יפסיקו להגיש להם אותן ,אבל זה לא קרה.

הסבים שלי היו עם עוד זוג חברים בתא. בתקופה ההיא כאשר היו עוברים את קו המשווה היה נהוג לעשות טקס. צבעו את כל הפלוגה,שפכו אליהם מים,מלח והיה טקס מאוד משעשע. מ"מרסיי," הפלוגה עברה לאוניה השניhה ושמה היה:" ארצה".ההפלגה ערכה ארבעה ימים, עד שהם הגיעו לישראל.

 

 

 

 

 

סבי וסבתי הגיעו לנמל חיפה ועוד באונייה קיבלו תעודות עולה ותעודות זהות. כאשר הם הגיעו לחיפה, חיכתה להם משאית מהקיבוץ שהסיעה אותם לשם. שם הקיבוץ היה " תלמי יפה". בתקופה הזו, הייתה שיטה של שיתוף מלא. לדוגמה: אם סבתי הביאה שש חולצות, וחברה אחרת הביאה שתי חולצות, אז הן היו מתחלקות, ארבע לכול אחת. לינת הילדים הייתה משותפת, והם לא ישנו בבתי ההורים. תחילה, לכל הפלוגה היה קשה להתרגל למצב החדש, אך לאט לאט הם הסתגלו. בקיבוץ היה חדר אוכל משותף. הם קיבלו תפקידים מרכזיים בקיבוץ, כגון: מטפלת תינוקות, רכזי ענפים וכו'. כל הפלוגה גרה בצריפים, עם מקלחת משותפת מפח. החיים בקיבוץ היו חוויה גדולה ומיוחדת עבור סבי וסבתי.

 

 כל הפלוגה גרה בצריפים, עם מקלחת משותפת מפח. החיים בקיבוץ היו חוויה גדולה ומיוחדת עבור סבי וסבתי .זה השפיעה עליהם בצורה מאוד חיובית, חיים אלו נתנו להם בסיס טוב להמשך החיים. אני חושבת שחוויה זו תלווה אותם לאורך כל חייהם.