מאגר סיפורי מורשת

שולמית (רני) אמא שלי, עלתה לישראל עם הוריה זוזנה  וקורט ונגנהיים בשנת 1934 מהעיר אלברפלד (וופרטל) שבגרמניה. הסיבה הייתה שסבי קורט, שרת בצבא הגרמני כקצין. ואז הנאצים הוציאו פקודה שקצינים יהודים לא יכולים לשרת בצבא הגרמני. סבי מאוד נעלב והחליט שהוא לא נשאר יותר בגרמניה אחרי שנילחם וחרף את נפשו במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה וכיהודי הוא כבר לא כשיר, כנראה שמקומו כבר לא בגרמניה. סבתי ניסתה לשכנע אותו ואמרה לו שזה יעבור, זו רק תקופה כזו, סבי היה מאוד נחרץ ואמר שהוא יעזוב את גרמניה אפילו לבדו. לזה סבתי לא הסכימה ולאחר טלטולים ממקום למקום הגיעה המשפחה לפלסטינה, ישראל.

בהתחלה הם הגיעו לבני משפחה בירושלים ומשם הם עברו למושב עין ורד.

סבי הלך ללמוד במקווה ישראל חקלאות והפך לחקלאי בעל משק ופרדס, סבתי כמובן עבדה איתו. אימי נשלחה לעבוד בקטיף. מאוחר יותר התגייסה לצבא האנגלי ל- .A.T.S  לגדוד הנהגות, והייתה  נהגת משאית (סיקס).

1946 הכירה אימי את אבי והם התחתנו במושב עין ורד, זו הייתה החתונה הראשונה במושב, ועברו לגור בכפר קדימה כאן בנו את ביתם  והקימו גם הם "משק עזר"  משק של פרות ולול תרנגולות. בשנת 1947 נולדה אחותי הבכורה נעומי  ובשנת 1950 נולדתי אני.

החוויה הראשונה שעליה אני רוצה לספר היא משנת 1956, כשהייתי ילדה קטנה בת שש והחל מבצע סיני. לנו הייתה משאית ואבי קיבל צו להתגייס לצבא עם המשאית. כמובן שהוא יצא ואנחנו שלושתנו אמי אחותי ואני נשארנו בבית, קיבלנו הוראה להאפיל את הבית. אמא קנתה ניירות שחורים ודבק והדבקנו את הניירות על החלונות, כדי שבלילה לא יראו את האורות דרך חלונות הבתים. היינו ספונים בחדר ליד הרדיו, כדי שמוע כל ידיעה חדשה.

מלחמת ששת הימים 5.6.1967. הייתי אז נערה בת 17, היה זה יום שישי בערב. החלטנו כמה חברים לנסוע לבקר חברים בקיבוץ כרמיה  ליד עזה. בין החבר'ה היה חבר שהיה לו כבר רישיון נהיגה ורכב (לימים הפך לבן זוגי ואנחנו חיים באושר עד היום הזה). נכנסנו כולנו לרכב, כמובן לאחר אישור ההורים ויצאנו לדרכינו. בדרך כבר ראינו כמה שיירות של כל רכב צבאיים אבל לא יחסנו יותר מדי חשיבות והמשכנו בדרכנו. הגענו לקיבוץ החברים כבר חיכו לנו. העברנו את הלילה בקיבוץ ובבוקר בדרכינו חזרה הביתה, נכנסנו לתחנת הדלק למלא דלק במכונית. וכבר לא מכרו דלק אלא רק לרכבים צבאיים. המשכנו בדרכינו, נכנסנו לעוד תחנת דלק ושוב אותו סיפור.  התחננו ממש לקצת דלק כדי להגיע הביתה. בסופו של דבר נתנו לנו והגענו בשלום הביתה. למרבית החברים חיכה כבר צו 8 בבית וכולם יצאו לבסיסיהם.

לאחר יומיים ביום שני התחילה המלחמה וכאן בכפרינו כל מי שיכל התגייס למען המקום אמא במסגרת עזרה ראשונה, אבא היה אחראי על הביטחון בכפר, אחותי הייתה  מגויסת לצבא ואני התנדבתי ועשיתי תורנויות ליד הטלפון במועצה. אני זוכרת שביום השני למלחמה חדר מטוס מסוג טופולוב עירקי לאזורינו הוא טס ממש מעלינו ירה ופגע בבית מגורים אחד למזלנו אף אחד מהתושבים לא נפגע רק סוס אחד נפגע ונהרג, אך הבהלה הייתה גדולה  מכאן המשיך המטוס לכיוון נתניה שם הפיל פצצות שלא התפוצצו והמשיך לכיוון עפולה ורמת דוד יחידת הנ"מ מבסיס מגידו ורמת דוד ירו לעברו וכן מטוס מיראג הוזנק ואז המטוס נפל והתפוצץ בדיוק על חורשה, שבה היו אנשי פלוגת הסיור, 16 חיילים נהרגו ועוד 10 הובהלו לבתי החולים.

רק לפני חמש שנים השלים צה"ל תחקיר פורמלי והקים במחנה עמוס חדר זיכרון ואנדרטה גדולה לזכרם.

מלחמת יום כיפור, 6 באוקטובר 1973 עד 24 לאוקטובר, יום כניסת הפסקת אש לתוקפה. מלחמת יום כיפור התחילה לפי זיכרוני ששמענו פתאום מטוסים בשמיים בצהרי יום השבת הגדולה של צום יום הכיפורים הדלקנו את הרדיו וכבר שמענו את הקריאה על גיוס חירום והקראת הסיסמאות לשעת חירום של כל היחידות האמורות להתגייס והחל הגיוס ההמוני. אז הייתי כבר אמא לביתי הבכורה, פזית, שהייתה בת שלוש. ההרגשה והאחריות  הייתה  כבר שונה.

בן זוגי כמובן שנקרא גם הוא למילואים ויצא לבסיסו ואני נותרתי עם בתי לבד בבית מיד הכנסתי אותה לעגלה ורצתי לביתה של אחותי שגרה גם כן בקדימה, כדי לא להיות לבד.

כמעט ולא היו בתים בכפרינו שהיה להם מקלט אלה היו רק מקלטים ציבוריים שהיו די רחוקים מביתי, לכן נתבקשנו לחפור שוחות (שוחות הינן חפירות של תעלות שבהם אפשר להתחבא מפני רסיסים וכדומה).

המלחמה הייתה קשה מאוד שוב כול מי שיכל להתגייס לעזרה בכפר כמובן שהתגייס. ביום השני למלחמה נפל הטייס אהוד חנקין ז"ל אשר היה בן קדימה לשעבר ובן של קרובי משפחתנו  משפחת חנקין אשר גרו אז כבר בנתניה הידיעה הייתה קשה מאוד והכאב היה עצום. וכך נמשכה המלחמה הזו שכולם היו כל היום ליד מכשיר הטלויזיה  כדי לראות ולשמוע את החדשות.

כיום יש לי 3 ילדים ו- 6 נכדים ואת המאמר הזה אני כותבת ומספרת לנכדתי תמר, ביתה של ביתי הבכורה פזית, אשר איתה ובזכותה אני משתתפת בפרויקט "הקשר הרב דורי" בבית הספר "יגאל אלון" בקדימה אשר גם אני למדתי בו. כיום אנחנו 5 דורות שגרים על אותה חלקת האדמה שגאל  יהושוע חנקין שממנו נרכשו האדמות ליישב את כפרינו.

הקשר הישראלי שלי – 70 שנה למדינה

מצעד צה"ל

זוהי תהלוכה של חיילי צבא הגנה לישראל שמיצגים את כל החיילות וכן הפגנת כלי הנשק ומטס אווירי שבהם צה"ל השתמש. במשך 20  שנים ערך צה"ל מצעד מידי שנה, משנת 1948 ועד שנת 1968 ולאחר מכן במלאת למדינה 25 שנים נערך שוב מצעד ומאז לא נערכו יותר מצעדים.

אני זוכרת את המצעד ביום העצמאות בשנת 1957, כשמשפחתי ואני נסענו לצפות במצעד בתל אביב. הייתה התרגשות והתארגנות גדולה מאוד לפני המצעד לאבי הייתה משאית אשר בא הוא הסיע אנשים. לאורך המשאית היו  מותקנים ספסלים והיה מספר מסוים מאושר ברישיון של אנשים אשר הוא הורשה להסיע.

אני זוכרת עוד שבזמן הנסיעה היתה משטרה עוצרת אותנו בודקת וסופרת את מספר האנשים אשר נמצאים על המשאית. ובכן לקראת המצעד פורסם בכפרנו קדימה, שיש הסעה למצעד,אנשים נרשמו לנסיעה ובאותו יום עצמאות נסענו בבוקר לתל אביב לבושים בכחול לבן עם דגל ישראל ביד. כשהגענו לתל אביב החנינו את המשאית בחניה ונקבעה שעה מסוימת לחזרה. כמובן שמהחניה היינו צריכים ללכת עוד כברת דרך.

היה יום חם מאוד מאוד וכולם הזיעו אך ההתרגשות והשמחה גברה על הכל הגענו לרחוב בו המצעד עבר כמובן כמה שעות קודם כדי לתפוס מקום  לאורך הרחוב. המוני אנשים הצטופפו לאורך הרחוב ואני הקטנה לא יכולתי לראות כלום, אז אבי הרים אותי על הכתפיים והרגשתי על הגובה. קיבלנו את פני החיילים בהתלהבות גדולה ובגאווה עצומה. ראיתי את החיילים הצועדים ואת תזמורת צה"ל שניגנה שירי לכת ולפי  קצב זה החיילים צעדו, כל חייל עם הדגל והסמל של היחידה שלו. ואחרי כל חייל הופיעו הכלים בו הם משתמשים למשל חיל השיריון ואחריו השיריוניות והטנקים חיל התותחנים ואחריו תותחים. חיל הים הופיע במשט מול חופי תל אביב. המשטרה הצבאית הייתה רכובה על האופנועים ובין לבין היה מטס של חיל האוויר. מצעדים אלו נתנו המון גאווה אמונה וחוסן לאזרחים.

סמל ליום העצמאות שהוצא על ידי הקרן הקיימת לישראל לשנה ה – 9 של מדינת ישראל שנת 1957.

קישור לסיפורה של אחותי, נעמי ברק – "דור לדור יביע אומר"

 קישור לסיפור של סבא איתן: סיפור אהבה לאדמת הארץ

הזוית האישית

נהנינו מאוד תמר נכדתי ואני להשתתף יחד בפרייקט. בזכות פרוייקט זה היה לנו זמן איכות יחד ויכולנו להעביר ולספר אני לתמר את חוויותי, וגם תמר סיפרה לי בהזדמנות זו את חוויותיה. תודה לכולם על שיתוף הפעולה.