מאגר סיפורי מורשת

בשנות ילדותי הראשונות, גרנו ביפו, בדירת חדר אחד. המטבח והשירותים היו משותפים לכל השכנים. בגיל חמש בקירוב, עברנו לשכונת קריית שלום לגור בקרבת סבתי וסבי. כשהייתי בגן הילדים, לפני מעבר לגן-חובה המליצה הגננת לאמי לשלוח אותי לביה"ס. הייתי הילדה הקטנה ביותר בכיתה. לא חוויתי קשיים בשל הבדלי הגיל.

כאשר היינו ילדים, לא הייתה טלוויזיה, פייסבוק וטלפונים חכמים, אך היו לנו משחקים שונים שמאד אהבנו. היינו ילדים וזה היה מזמן, אך הזיכרונות נשארו . המיומנויות שרוכשים בגיל הילדות, מלווים אותנו הלאה לאורך חיינו.

זוכרת אני במיוחד את אלבום הארצות של חב' תנובה. באותה תקופה "נולדה" מרגרינה חדשה בשם גולדבנד. מידי שבוע כאשר ערכנו קניות בצרכניה (סופר של היום) קבלנו קלף של ארץ חדשה להדבקה באלבום. כך למדנו על ארצות שונות ואת שמות ערי הבירה שלהן, דגליהן, התלבושת הלאומית וכו…

משחקי הילדות שלנו, ברובם, היו משחקי רחוב כמו: מחבואים,תופסת, גוגואים, קלאס, קפיצה בחבל ומשחק נוסף, נראה לי, שאינו מוכר כיום לילדים, זה הדודא. המשחק מורכב משני מוטות. האחד קצר ומחודד משני קצותיו והשני ישר ובאורך של כ-40 ס"מ. מעין מחבט. ציירנו מעגל, אחד השחקנים היה מכה בקצה המוט הקצר ומניף אותו למרחק בעזרת המוט השני. המשתתפים האחרים ,שעמדו במרחק, היו צריכים לתפוס את ה-דודא ולנסות בזריקה, להכניסו אל תוך המעגל. מי שהצליח לעשות זאת החליף את הילד המניף. במידה ולא, המניף מדד בעזרת המוט (מחבט) כמה פעמים מגיע עד המעגל. כך היה נמדד הניקוד. מי שהצליח לתפוס את הדודא בידו השמאלית הכפיל את נקודות הקבוצה. במידה והדודא נשמט מהיד אבדו  הנקודות והשומט נאלץ לעזוב את השחק עד לסיבוב הבא. מטרת המשחק הייתה להגיע למס' רב של נקודות. המשחק תרם לגיבושה של הקבוצה וגרם להוצאת אנרגיה ולהנאה רבה.

בשנת 1965 עברנו לגור בחולון. הייתי כבר תלמידה בתיכון. למדתי בבית הספר עירוני ו' בת"א במגמה פדגוגית מתוך כוונה להמשיך בלימודי בסמינר ולהיות גננת או מורה לגיל הרך. בהיותי בכיתה י"א (שנת 67') פרצה מלחמת ששת הימים. שטחים נרחבים נכבשו, גם ירושלים העתיקה שוחררה. שוב ניתן היה לפקוד את הכותל המערבי ויהודים חזרו לגור בה. לאחר שנה סיימתי את התיכון.

החלטתי להתגייס ולדחות את לימודי הסמינר. גוייסתי בפברואר, 1969. לאחר סיום הטירונות שירתתי ב"מפקדת ראש הג"א" (היום פיקוד העורף). המפקדה שכנה ביפו. התחלתי את "עבודתי" בלשכת המפקד ולהפתעתי, תוך כדי שיחה, התגלה  כי סגן המפקד היה מפקדו של אבי כשהוא שירת בצבא. בהמשך מוניתי ל-מש"קית היחידה. במסגרת תפקיד זה ליוויתי חיילת, שהייתה נפקדת, למאסר בכלא 400 (כלא לחיילות). הייתה זו חוויה לא נעימה.

בנוסף, נבחרתי לייצג את היחידה ב"צעדת 3 הימים", צעדת ירושלים.  כחודש לפני, השתתפו כל נציגי היחידות מהמרכז באימוני הליכה. מידי יום צעדנו בין 10 -25 ק"מ , בהדרגה. הצעדה הסתיימה במצעד של כל החיילים/ות המשתתפים בירושלים. חוויה מרתקת.

החלפתי מס' תפקידים עם המעבר לשרות קבע. האחרון שבהם היה קצינת קישור. במלחמת יום כיפור (1973) גייסנו אנשי מילואים לצורך שמירה על העורף. השתחררתי מהצבא כאשר נולדה בתי הבכורה.

משחקי הילדות, עליהם ספרתי, תרמו רבות ביצירת קשרים חברתיים, חיזקו את הביטחון העצמי, מה שעזר גם בתיכון ובמסגרת הצבאית. עודדו אותנו להיות עצמאיים.

אני שמחה שגדלתי בשכונה נעימה, כזו שקישרה ילדים בני עדות שונות. עד היום אני סבורה שהילדות שחווינו בשכונת קרית-שלום, ללא דלתות נעולות, עם אחווה, שיתוף וערכים גבוהים הייתה ילדות נפלאה המעוררת געגועים בכל פעם שאני נזכרת. חברותי וחבריי ממשיכים להיפגש  במקום המפגש הקבוע בשכונה. לא מפתיע שחלק גדול מאתנו שומרים על קשר עד היום וממשיכים להיפגש.  גם אני עדיין נפגשת עם חבריי מבית הספר היסודי ומאד נהנית.

קריית שלום: "קריית שלום היא שכונה בדרום תל אביב, השוכנת מדרום לדרך קיבוץ גלויות, מצפון לדרך בן צבי, ממזרח לתל כביר וממערב לנתיבי איילון….השכונה קמה בשנות ה-50 של המאה ה-20. שכונת קריית שלום בנויה משלוש שכונות עיקריות – הגדולה שבהן "שיכון ותיקים" שיועדה לוותיקי הארץ חברי ההסתדרות הכללית והוקמה כאגודה שיתופית על ידי ההסתדרות, באמצעות חברת שיכון עובדים. במקביל הוקם "שיכון אנשי צבא קבע" על ידי משרד הביטחון. כמו כן הוקם "שיכון סלע" (רמת יוהנה) אשר היה מיועד ליוצאי אצ"ל ולח"י חניכי בית"ר".

צעדת שלושת הימים: "צעדת שלושת הימים, או בשמה השני, צעדת יום ירושליים, היא צעדה בעלת שלושה ימים, אשר חלה בסוכות, בעיר ירושליים".

 תשע"ו