מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חוויות ילדות במוצקין

הנכדה אופיר, סבא משה ונגה
סבא משה ומשפחתו בקריית מוצקין
בסיפורי אני רוצה לספר על איך היה לגדול כילד בקריית מוצקין, כשעוד לא היה כלום!

שמי משה שוורץ, כיום אני גר בקריית מוצקין, נולדתי בשנת 1945 בסירט, רומניה.

תמונה 1
מלחמת לבנון

עלייה

נסענו ברכבת מהעיירה שבה נולדתי, סירט, לכיוון הנמל שנקרא קונסטנסה, ודוד שלי נסע איתנו חלק מהדרך. אני לא זוכר מה קרה אחרי זה אבל זאת הייתה ההתחלה של העלייה שלי לארץ ישראל.

התחלה בארץ

כשהגענו לארץ בשנת 1950, שלחו אותנו למעברה בשם ״שער העלייה״. שער העלייה היה בכניסה לחיפה. היינו זמן קצר – כשבוע שבועיים, עד שדוד שלי הוציא אותנו משם. הייתי שם עם אמי בתיה ואחי מרדכי. אבא שלי נפטר כשהייתי צעיר מאוד (נהרג על ידי הנאצים). אז עברנו לגור בקריית מוצקין.

תמונה 2
סבא משה בזמן מלחמת לבנון, בעיר צור

עיוורון צבעים

אני נולדתי עיוור צבעים. אז אף אחד לא ידע מה זה בכלל. היינו מקבלים צבעים והיינו מציירים. בגן הייתי לוקח מכחול עם צבע אחד, ומחזיר לכלי עם צבע שני, והגננת הייתה כועסת וצועקת עליי. בבית ספר – בכיתה א׳ עקב הצפיפות של הילדים, היינו יושבים 3 ילדים על הספסל, למרות שהשולחן היה מיועד ל-2 ילדים. הייתי דובר גרמנית אז, אבל לא זכור לי שהיו לי קשיים בלימודים. לא היו לי בעיות עם חברים, לא הייתי צופה בטלוויזיה (לא הייתה בכלל טלוויזיה) וגם לא משחק עם צעצועים (כי גם צעצועים לא היו). לא היה אז כלום. מה שכן היה, זה שכנים ערבים שהיו באים על חמורים וגמלים ומביאים מרכולות (מזון וכד'). הייתה לנו חצר גדולה, שם גידלנו כל מיני עופות וירקות, והייתי עוזר שם בגינה.

תמונה 3
סבא משה עם משפחתו שהגיעה מברזיל לביקור בשנת 1960

סיפור הרפסודה

היינו באים מבית הספר, ובצהריים לא היה מה לעשות. לא הייתה טלוויזיה ולא רדיו. היינו משחקים בחוץ בכדורגל. יום אחד בשנת 1956, אני לא זוכר בדיוק מתי, החלטנו לבנות רפסודה. אז במוצקין הייתה ביצה, על שטח של 2 דונם. אז, היו קרשים זרוקים ברחובות, והיינו איכשהו קושרים אותם אחד לשני, בלי שום הנחייה של הורים. פעם, ההורים לא היו יודעים איפה אנחנו בשעות הצהריים. קרית מוצקין הייתה מושב קטן ובטוח. היינו הולכים לביצה, ומנסים לעלות על הרפסודה. לפעמים היינו טובעים ולפעמים לא.

פעם, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב אם אהפוך את הרפסודה, אז הפכתי אותה וישר שקעתי! פעם אחת, אני וכמה חברים היינו על הרפסודה, וראינו חבר אחר שלנו, צבי קורמנץ, שעמד שם על החוף. הוא שיחק ועלה על הארגז קרח, והתחיל לצוף לכיוון שלנו, אבל לארגז קרח יש חורים, והארגז התחיל להתמלא במים, והוא פשוט התחיל לשקוע עד שאחד החברים יצא והציל אותו.

תמונה 4
סבא משה ברגע של הפוגה במלחמת יום כיפור 1973

בית הספר

כשגדלתי, הייתי הולך כל הזמן לבית ספר. בתיכון עברתי לבית ספר מקצועי, שם למדנו נגרות ומסגרות. ״אינטרנשיונל״ או אינטר לקיצור. במחנות עולים היו שולחים אותנו לימי עבודה. היינו נוסעים לקיבוצים ועוזרים בקטיף ואיסוף תפוחי אדמה. הייתה לי מורה מאוד טובה בכיתה ח׳ שקראו לה דבורה שגב. היא ש"לקחה אותי בידיים" ״וניערה״ אותי. היא הפכה אותי משובב לתלמיד קצת יותר טוב.

בכיתות הגבוהות יותר במהלך החופשות, היינו יוצאים במסגרת תנועת הנוער ״מחנות העולים״.

בבר מצווה שלי, היה לי חזן מקומי שלימד אותי איך לקרוא את ההפטרה שלי. בבר מצווה שלי קיבלתי אופניים ושעון, אז זאת הייתה מתנה מאוד פופולרית. אצלנו לא היו עושים חגיגות בר מצווה. היינו הולכים לבית הכנסת, ואז היינו הולכים הביתה לאכול ארוחה משפחתית.

אוספים

הייתי אוסף בולים מייד כשהשירות הבולאי התחיל. זה היה זמן איכות עם חברים לאסוף בולים ביחד. אז קניתי מדמי הכיס שלי, ונרשמתי לשירות הבולאי, ויש לי אוספים מ-1960 עד היום. יש לי אוסף מעניין במיוחד.

יש לי גם אוסף של קופסאות גפרורים מכל העולם. הייתי בונה מיניאטורות של מכוניות. היינו צובעים את זה כדי שזה ייראה מקורי. בשיעורי מלאכה ונגרות בבית ספר הכנתי קלמר וסירה ועוד דברים מיוחדים. היה לי תיק פלא (ארנק פלא) שמתהפך ויורד, וסתם משחקים אתו, ועם זה שיחקתי. הייתי מכין את זה מקרטונים. לא היה אז דבק, אז היינו מייצרים דבק.

צבא ואהבה

אז בצבא, לא היו שואלים אותך "לאן אתה רוצה להתגייס". היית עולה על אוטובוס ונעלם. הייתי מקבל חבילות מלאות בשוקולד, סיגריות וממתקים. שירתי בחיל השריון בשנת 1963. עברתי את מלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ולבנון. המלחמות לא הפחידו אותי אז, כבר היו לי ילדים (גלי נולדה בשנת 1967). שירתי בטנקים, שאותם היינו צריכים לנקות ולשמן.

באחת השבתות, כשהייתי בחופשה, הלכתי לבקר את אחת החיילות, פרידה שָמיר, שאתה היינו ביחד בשירות. שם בכניסה ניסיתי לקפוץ מעל השרשרת של השער (אז השערים היו שרשרות לא היה שער עם גדר שנפתח ונסגר) ונפלתי! באותו היום הלכתי לטייל, הרגשתי בסדר אבל חשבתי ששברתי את הצלעות. אחרי הטיול לקראת הערב התחלתי להרגיש לא טוב, הדם שהיה בכבד זרם לחלל הבטן. הזמינו אמבולנס ופינו אותי לבית חולים הרמב"ם. לאחר בדיקות, התברר שהכבד שלי התפוצץ והכניסו אותי לחדר ניתוח, וניתחו אותי. חודש ימים לאחר הניתוח, יצאתי להסתובב בחיפה, ושם פגשתי את פרידה ואחותה מירה שמיר. קניתי למירה חצי מנת פלאפל ומאז אנחנו ביחד.

תרומה לקהילה

ב- 8.11.1976  אני יחד עם עוד חמישה חברים הקמנו תנועה למען תושבי מוצקין. צעקנו שאנחנו רוצים יותר חינוך, יותר כבישים כי לא היה אז כלום. לא עניין אותנו התקציב. עשינו את הרוב בהתנדבות. היינו יושבים או אצל החברים בבית או במשרד שלנו ובאנו בדרישות לראש העיר. הובלנו לפתיחת ספרייה במוצקין, להקמת בריכה וגם לעוד בתי ספר. התנועה הצליחה מאוד, וכל זה קרה לפני כשלושים שנה. הייתי חבר מועצת העיר מוצקין בשנת 1988. הייתי בוועדת התחבורה, בניין ערים, שעסקה בפיתוח הבנייה בעיר ובמכרזים, היו ישיבות של חברי המועצה, ואני השתתפתי בהן. כל מי שרצה לבנות משהו, היה צריך להגיש תכניות לבנייה, והיינו דנים אם לאשר את הבנייה או לא.

הזוית האישית

סבא משה – "היה לי מאוד נחמד להיזכר בדברים האלה, שלא כל כך זכרתי. נהניתי לראות את הנכדה שלי ואת החברה שלה."

סבתא מירה – "זה רענון של הזיכרונות שלי. אהבתי מאוד את הישיבה בכיתה המלאה ולשבת אתכם. זה החזיר אותי לימי הילדות שלי. מאוד מאוד נהניתי בכל הפעילויות החברתיות והיצירתיות שעשינו."

הנכדה אופיר – "היה לי כיף מאוד לפגוש את סבא וסבתא שלי בבית ספר. נהניתי מאוד ללמוד על איך שהחיים היו אז, כשלא היה כלום!"

נגה – "היה לי מאוד מעניין, ונהניתי ללמוד ולהכיר סגנון חיים ותרבות אחרת לגמרי."

מילון

סירט
עיר בצפון רומניה, הנמצאת באזור בוקובינה, במחוז סוצ'אבה, במחצית הדרך שבין סוצ'אבה ובין צ'רנוביץ. היא שוכנת על הגדה הימנית של נהר סירט וממנו קיבלה את שמה. כיום יש בסירט 9,371 תושבים ושטחה 43.40 קמ"ר.

ארגז קרח
לפני שבאו המקררים החשמליים לעולם, היינו מקררים את המוצרים בארגז קרח. זה היה ארגז עם פתח מלמעלה, היו פותחים את הפתח ומכניסים את המזון ואת הקרח.

בית ספר מקצועי
בית ספר מקצועי הוא בית ספר שבו התלמידים לומדים את הכישורים הנדרשים כדי לבצע עבודה מסוימת.

קונסטנצה
עיר נמל רומנית על חוף הים השחור, בירת מחוז קונסטנצה, ברומניה.

המחנות העולים
תנועת נוער חלוצית – ציונית -סוציאליסטית המצהירה על חתירה לבניית חברה צודקת, שוויונית החיה בשלום עם שכניה.

מעברה
או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

שער העלייה
יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה.

ארנק הפלא
ארנק, שיכול להיפתח לשני הכיוונים. ולפעמים היה יכול לשמש כצעצוע.

ציטוטים

”״קניתי לה חצי מנת פלפל ומאז אנחנו ביחד!״“

הקשר הרב דורי