מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית. נולדתי בשנת 1948 במחנה העקורים שווביש האל שבגרמניה, להוריי – שאול ופרידה רסקין. אנחנו במשפחה חמש אחיות. הוריי נולדו וגדלו ברוסיה. הם השתדכו לפני מלחמת העולם השנייה, אולם לפתע פרצה המלחמה והם נאלצו לברוח למקומות שונים. לאחר המלחמה הם נפגשו שוב והתחתנו. החתונה נערכה בטשקנט שבבוכרה. הוריי, חסידי חב"ד, עברו לגור בסמרקנד שבבוכרה.

היציאה מרוסיה

משפחתי ברחה מרוסיה בשנת 1945 בבריחה שנקראה בשם "הבריחה הפולנית". אבא ואימא ברחו מרוסיה ברכבת כפולנים והגיעו לצ'כיה. מצ'כיה הם המשיכו לווינה שבאוסטריה, שם נולדה אחותי הבכורה רחל ע"ה. מאוסטריה משפחתי המשיכה לגרמניה, למחנה העקורים שווביש האל, שם התקבצו כמה משפחות חב"דיות. כעבור שנה ושמונה חודשים, בכ"ז באייר, אני נולדתי.

מגרמניה נסענו לפריס שבצרפת. באותו זמן הגיע הרבי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל שניאורסון לפריס, כדי לקחת את אמו הרבנית חנה לאמריקה. הוריי שלחו מכתב לרבי הריי"ץ ושאלו לאן להגר, לאמריקה או לארץ ישראל? הרבי ענה: לעלות לארץ ישראל.

אחותי ואני

העלייה לארץ

לארץ ישראל הפלגנו באונייה. בזמן ההפלגה גנבו לאמי את הפמוטות שאבי קנה לה לחתונה. מהאונייה לקחו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה שם גרנו באוהל. בחורף של שנת 1950 נותרנו בלי "בית" מכיון שהאוהל שלנו עף…

החסיד, רבי פאלע כהן ע"ה – אביו של החוזר של הרבי זי"ע רבי יואל כהן שליט"א, שהיה החבר של סבי – החסיד הנודע רבי יענק'ל מאסקליק, המכונה "רבי יענקל זוראוויצ'ר הי"ד, לקח אותנו לביתו שברמת גן. בביתו היו שני חדרים. בחדר אחד הוא שיכן את משפחתו ואת החדר השני הוא נתן לנו למגורים. היינו אז משפחה של זוג הורים ושלוש בנות.

ההתיישבות בכפר חב"ד

בהוראת הרבי הריי"צ עברנו לגור בכפר חב"ד בבית נטוש של ערבים. אבי עסק בחקלאות על פי הוראת הרבי הריי"ץ. לאבא היו פרות ברפת וגם תרנגולות ותרנגולי הודו בלול. היו לו שדות שבהם היה מגדל אוכל לפרות כמו: תירס ותלתן. חלק מהתירס היינו קוטפים, מבשלים ואוכלים. לאבי היו סוס ועגלה אהבנו מאוד לנסוע עליהם. אבא היה לוקח את הסוס והעגלה ומעמיס עליהם את הירק לפרות. אבא היה קם מוקדם בבוקר, הולך לבית הכנסת המרכזי ולומד שיעורי תורה וחסידות. אחר כך היה הולך למקווה ומתפלל. לאחר התפילה אבי היה הולך למשק ונותן לבהמות ולעופות אוכל. כשסיים את העבודה, היה חוזר הביתה לאכול ובזמנו הפנוי היה אומר הרבה תהילים.

אימא הייתה עוזרת למשפחות בכפר ובמיוחד למשפחות בודדות. אימא הייתה עורכת בריתות, בר מצוות וחתונות ללא תמורה עם הרבה שמחה. היא לימדה אותנו לעזור אחד לשני והייתה חברה בארגון "נשי ובנות חב"ד" בכפר חב"ד.

אמי והילדים

שנות לימודיי

בכפר חב"ד נכנסנו אני ואחותי דבוניה, שהיתה קטנה ממני בשנה אחת, לגן ילדים עם חמש עשרה בנות. לגננת קראו פרידה סגל ע"ה ולסייעת שלה קראו פרידה לוין ע"ה. כולנו היינו חברות של כולם. בשעות הצהריים שיחקנו קלאס, חבל, חמש אבנים וסכינים.

כשהייתי בת שש התחלתי להדליק נר בערב שבת. אימא שלי סיפרה שאבא שלה אמר לה להדליק נרות שבת בגיל שש.  בשבת בצהריים היינו הולכות לפעילות ומשם הבנות הלכו אתנו לבית שלנו ואימא כיבדה אותנו בעוגות הטעימות שלה.

עליתי לכיתה א' בגיל שש. למדתי בבית ספר "בית רבקה" עם המורה זלדה ע"ה. היה זה בית ספר קטן בו למדו כל בנות הכפר. השיעור החביב עליי ביותר היה שיעור גאוגרפיה. אהבתי לטייל עם חברותיי חוה, מלכה, צביה, דובה וורדה. בחורף היינו יוצאות אחרי הלימודים לשדות, אם היה בוץ נעלנו מגפים, ויצאנו לקטוף פרחים: נרקיסים וכלניות.

למשפחתי לא היה הרבה כסף, לכן דודתי, לובה זרחי ע"ה (אחות של אבא) שגרה בקראון-הייטס, הייתה שולחת לנו בגדים ואימא הייתה לוקחת את הבגדים ותופרת לנו מהם בגדים חדשים.

בסיום כיתה ח', בהיותי בת ארבע עשרה, התחלתי ללמוד בתיכון "בית יעקב" בתל-אביב בהמלצתו של הרב גולדשמיד שהיה חבר של סבא. כל יום נסעתי מכפר חב"ד לתל אביב באוטובוסים. היו לי הרבה חברות בתיכון. אהבתי את כל המקצועות ובמיוחד היסטוריה. לאחר שלוש שנים בתיכון עברתי ללמוד בסמינר עם הכשרה לגננת.

מלחמת ששת הימים

כשסיימתי את לימודיי בסמינר פרצה מלחמת ששת הימים. באחד הימים לקראת סוף השנה, כשנסעתי לסמינר נשמעה לפתע אזעקה שבישרה על תחילתה של המלחמה. כשהגעתי לסמינר הודיעו לנו שאין לימודים כי המורים נלקחו למלחמה. חזרתי לביתי, שם התחילו לחפור שוחות באדמה כדי שנוכל להגן על עצמנו מפני הערבים שרצו לכבוש את כל ארץ ישראל. החסידים פנו לרבי מליובאוויטש ושאלו אותו: ״מה לעשות?״ הרבי אמר לא לפחד, כי נראה הרבה ניסים, וכך היה. אבי לא שרת שירות פעיל בקרבות מפני שהיה שומר בכפר. במלחמה זו ראינו הרבה ניסים: החיילים כבשו את ירושלים, בית לחם וחברון. ביום שכבשו את ירושלים תרמתי דם לחיילים הפצועים. לאחר חג שבועות נסענו לכותל בפעם הראשונה בהתרגשות רבה ובשמחה גדולה כדי להודות לה' על הניסים הגדולים.

הנסיעה לרבי

בסיום לימודיי בסמינר, התחלתי לעבוד כגננת בגן חב"ד בחולון. בגן למדו ילדים ממשפחות שאינן שומרות מצוות, שרצו לקבל חינוך דתי. כעבור שלוש שנים חברתי שכנעה אותי לנסוע לרבי מליובאוויטש. התכוננתי לנסוע לחודש ולבסוף נשארתי שנה. הייתה לי זכות להיכנס לרבי ל'יחידות', זה היה מאוד מרגש! הרבי אמר לי להישאר באמריקה אצל דודתי לובה, אחות של אבא, ולחפש עבודה כגננת. ה' עזר לי ומצאתי עבודה בגן ילדים כגננת לעברית, זה היה גן מאוד יוקרתי של יהדות סוריה. אבא שלי הגיע לחג סוכות לרבי וכשהוא נכנס ל'יחידות' ביקש עבורי ברכה לשידוך. הרבי ברך את אבא שיהיה לי חתן תלמיד חכם. במהלך השנה השתדכתי שם. נישאנו בי"ד תמוז תשל"א בישראל.

יום נישואי

באותה תקופה הרבי הורה לכל הזוגות הצעירים שנישאו בתקופה זו, לעבור לקריית מלאכי. הגענו לקריית מלאכי וב"ה קיבלתי מיד עבודה כגננת. בתחילה לא היה מבנה מתאים. לכן מיקמו את הגן שלי באחת הכיתות של בי"ס חב"ד בנות. שם עבדתי שנה אחת בתנאים קשים מאוד וכעבור שנה עברתי לגן שלי "גן אתרוג".

האווירה במקום הייתה מאוד מיוחדת, האחדות והעזרה ההדדית היו מעל ומעבר. כל אחד השתדל לעזור לשני בכל מצב. הגענו כולנו זוגות צעירים ללא הורים או קרובי משפחה, ההורים גרו בכפר חב"ד, בחיפה, בבני ברק או בארה"ב. אבל האחווה ואהבה חיפו על כל הקשיים. כשחגגו אירוע משפחתי, כל תושבי השכונה הוזמנו. אני זוכרת שלתספורת של הבן הבכור שלנו, שלוימי, הזמנו את כל אנשי השכונה. הרב והרבנית תרמו מאוד לאווירת האחדות והלכידות. בעלי למד ב"כולל" שהוקם יחד עם אברכים צעירים נוספים. וזכינו להקים משפחה חסידית ב"ה.

הזוית האישית

אסתי: תודה לך, סבתא יהודית, שטרחת להגיע למפגשים ולספר לי על חוויות מרתקות בחייך, הרבה בריאות ונחת.