מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חוויות ילדותי בנתניה

אני ונכדי מיכאל גלפז-מירון
תמונה שצייר אבי את אמו ב"יום כביסה"
עדה מירון חוויות ילדות

נולדתי בשנת 1944 בבית החולים בלינסון (היום-מרכז רפואי רבין) בפתח תקוה.

אמי הייתה צריכה להגיע מנתניה לבית החולים בפתח תקוה. הדרך לא הייתה קלה מכיוון שהנסיעה הייתה באוטובוס (שתדירותו לא הייתה גבוהה) וגם הכבישים היו משובשים… וכמעט שנולדתי באוטובוס.

גרנו בצריף בנתניה (באזור קניון השרון), ובו היו שני חדרים ומטבחון קטן. השירותים היו ליד הצריף בפחון שכלל בור ללא מים זורמים. כל ה"בתים" בשכונה, שנקראה שיכון עממי, היו צריפים והוריי סיפרו שבאחת השנים היה מזג אויר סוער במיוחד עם רוחות חזקות שהשאירו אחריהן מספר צריפים ללא גגות. תוך כדי המגורים בצריף בנו הוריי את בית הקבע שהיה צמוד לצריף.

גם בבית זה היו שני חדרים וחדר כניסה שאליו הייתה צמודה מקלחת. השירותים היו כבר בתוך הבית. בבית היו שני מטבחים במטרה להשכיר חדר ומטבח למשפחה נוספת כדי להגדיל את פרנסת המשפחה ולממן את בניית הבית. לבית זה עברנו כשהייתי בת 5 בערך. את הצריף לא הרסו אלא השכירו למשפחה.

אבא שלי היה צבע עצמאי ולא תמיד הייתה לו עבודה.

אמא הייתה עקרת בית שהאמינה בחשיבות של נוכחות אמא בבית למען הילדים והבעל. ברור, לכן, שהמצב הכלכלי לא היה משופר: היו לנו מעט בגדים שהקפדנו לא ללכלך כדי שנוכל ללבוש אותם למחרת (על מכונת כביסה אפילו לא חלמו…). חדר ומטבחון השכרנו למשפחה עם ילד והתחלקנו איתם במקלחת ובשירותים. הילד היה בערך בגילי והיה לנו כיף להיות ביחד בבית. אני זוכרת את הקישוטים שהכנו יחד לסוכה שחלק מהם אני מכינה עד היום. מכיוון שהמצב הכלכלי  לא איפשר לנו פינוקים הכנו "קרמבו" תוצרת בית: לקחנו ביסקוויט, מרחנו עליו ריבה, על הריבה הנחנו ערימת גבינה לבנה ואת הגבינה עטפנו שוב בריבה. התענגנו מאד מהממתק וטעמו עדיין בפי.

אמא בישלה את האוכל על פתיליות שדלקו על נפט. משך הבישול היה ארוך מאוד. לקראת שבת הכינה אמא עוגות שמרים אך מכיוון שלא היה לנו תנור אפיה, היינו אחותי ואני מביאות את התבניות למאפיה סמוכה שם אפו אותן. לפעמים קרה שבטעות ציפו את העוגות בציפוי לבן ,מתקתק ואחותי ואני נהנינו ללקק ממנו בדרך חזרה הביתה.

המקרר שלנו קירר על קרח. כל יום עברה עגלת קרח שממנה קנינו חצי או רבע בלוק של קרח. עם הופעת המקררים החשמליים "נעלמה" עגלת הקרח מהנוף. אך מכיוון שלנו היה עדיין מקרר קרח, נאלצנו ללכת כל יום לבית החרושת לקרח, שהיה מרוחק מספר רחובות מביתנו כדי לקנות ולהביא קרח הביתה.

בשכונה היה מנהג קבוע: כל יום אחר הצהריים התאספנו ילדי השכונה במגרש השכונתי שם שיחקנו בבלורות (גולות), קפיצה בחבל, קלאס, מוטרס ועוד. זכורים לי משחקי הכדורגל של בנים ובנות שבהם מילאתי לפעמים תפקיד שוערת. לפעמים התאספנו במרפסת אחד הבתים ושיחקנו דוק או משחקי קופסא כגון ריכוז (מונופול של היום) ועוד.

מכיוון שהוריי לא יכלו להרשות לעצמם לקחת בייביסיטר ,לקחו אותי איתם לכל האירועים שהלכו אליהם: זכור לי שהייתי בהצגות: מירל'ה אפרת, הדיבוק עם השחקנית הידועה חנה רובינא ואפילו להרצאות התלוויתי אליהם. באחד הערבים הלכנו לסרט של הכתרת מלכת אנגליה. הסרט כל כך הרשים אותי שכשיצאנו ממנו בכיתי בכי מרורים…. רציתי גם להיות מלכה.

מכיון שבילדותי, לא היה בביתנו טלפון, כל הקשרים עם משפחות הדודים והדודות היו באמצעות מכתבים. כשביקרנו את בני המשפחה המרוחקים, נסענו אליהם ביום שישי (באוטובוס כמובן) ונשארנו ללון שם. כך היה גם כשבאו אלינו לביקור: הצטופפנו כולנו בחדר אחד, ישנו על הרצפה ונהנינו מחווית ה"ביחד".

בחופש הגדול נסענו, אחותי ואני למספר ימים לדודים ברחובות. נסענו בליווי אחד ההורים באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ושם חיכינו ,שוב ,בתור כד לעלות על האוטובוס לרחובות. הנסיעה נמשכה מספר שעות. היום הראשון עבר בסדר אך תמיד אחריו הגיע הרגע של משבר הגעגוע לבית שהיה מלווה בבכי ארוך. עד היום אני שומרת בלבי את עוצמת הגעגועים.

הזוית האישית

קצרה היריעה מלתאר את כל חוויות הילדות, אבל הכתיבה נתנה לי הזדמנות להיזכר בהן עם טעם מתוק ובגעגוע רב.

מילון

פטריוט
\"אוהב\" ארצו

ציטוטים

”הצטופפנו כולנו בחדר אחד, ישנו על הרצפה ונהנינו מחווית ה\"ביחד\".“

הקשר הרב דורי