מאגר סיפורי מורשת

שמי מרטין אטיאס, נולדתי במרוקו. גדלתי והתחנכתי שם ובגיל 17 הכרתי את בעלי, תוך זמן קצר התחתנו. בתום שנה נולדה לנו בת בכורה ולאחר מספר חודשים החלטנו לבקר לראשונה בארץ ישראל. זה היה בשנת 1967 בחודש מאי. התינוקת שלנו הופקדה בידי הוריי והיא בת שישה חודשים, ויצאנו לדרך לכיוון צרפת.

הגענו לארץ באוניית פאר. הבאנו איתנו רכב שהיה לנו במרוקו בכדי לטייל בנוחות בארץ. טיילנו, ביקרנו משפחה ובימים האחרונים של הטיול חזרנו לחיפה על מנת לחזור בחזרה גם באונייה "מולדת". כמובן שלא הייתה לנו שפה ולא שמנו לב למתרחש סביבנו. בתאריך חמישה ליוני 1967 ארזנו ונסענו לכיוון הנמל. בכניסה היה שיממון. שומר במקום הסביר שאין נכנס ואין יוצא, יש מלחמה! אכן זהו תאריך שנחרט בזכרוננו לעד. פרצה מלחמת ששת הימים.

חזרנו למלון ושם נתקענו עד תאריך ה-19 ליוני. בעלי פקד יום יום את חברת הנסיעות, אך לא נראתה כל אפשרות ליציאה מיידית מן הארץ. בזמנו לא היה טלפון ישיר למרוקו, כך שכאשר הודיעו שנמל חיפה הופצץ – כל המשפחה חשבה שנפגענו ואולי גם לא בחיים. אין לתאר את תחושות החשש, החרדה והתסכול כשאין קשר או אפשרות להעביר מסר למדינה ערבית בזמן מלחמה. מתאריך 5 ליוני עד ה-19, שבועיים ימים תמימים עברו עלינו בפחד, ללא שפה, בלי הסברים. חוסר אונים מוחלט. עברנו שבעה מדורי גהינום – הן המשפחה והן אנחנו – במצב עגום בארץ.

לאחר שישה ימי מלחמה זכינו לראות את שמחת הניצחון ברחובות חיפה. חיילים על טנקים, צהלת התושבים. עבורינו היתה זו תדהמה חיובית מהולה בגאווה, המלחמה תמה. מספר ימים אחר כך הודיעו לנו שהאונייה תצא ב-19 ליוני ושסוף סוף נוכל לחזור הביתה. כאשר הגענו לצרפת, התקשרנו להורים שנשמו לרווחה ששלומנו טוב ואנו עושים דרכינו חזרה. הזהירו אותנו לא להכניס למרוקו שום פרט שיפליל אותנו ויגרום לזעם השלטונות. חששנו מאוד להכנס למרוקו כי לא ידענו איך יגיבו על המלחמה ועל ניצחון ישראל בה.

אגב, לרכב שלנו היו לוחיות בערבית. כאשר הסתובבנו בעיר בימים שלאחר המלחמה, התקהלו האנשים סביב הרכב כאילו היה שלל מאחת המדינות שבסביבה, עד שהמשטרה – לאחר בדיקות מעמיקות – ביקשה שנסתיר את הכיתוב בערבית. זה היה פרק בחיינו שהשאיר בנו חותם ואנו זוכרים תמיד כל פרט מהתקופה שבכל זאת טילטלה אותנו. הרי בזמנו לא ידענו דבר על הארץ ולא היה לנו שמץ של מושג איך ומה חיכה לנו באותה הנסיעה.

בסוף שנת 1969 עלינו ארצה עם עוד תינוקת, בת שישה חודשים אז. למרות הקושי של השנים הראשונות, תמיד אמרתי שלא אחליף את ארצנו בכל הון שבעולם. השנה סגרנו יובל שנים בארץ המבורכת והמיוחדת הזו.

בתום המלחמה זכינו לבקר ביום הראשון לפתיחת הכותל המערבי לאחר שחרורו. אומנם חיכינו מהשעה ארבע לפנות בוקר בתור כדי להגיע אליו, אך היה שווה בהחלט!

הזוית האישית

עומר הנכד המתעד: אני רוצה לאחל לסבתא ממי רק בריאות, שעוד הרבה שנים נוכל לצחוק ולהנות ביחד. אני אוהב אותך הכי בעולם, עומר.