מאגר סיפורי מורשת

צו גיוס מגיע

הרגע המרגש ביותר בהיותי בת 17 היה כאשר הדוור הופיע בידו מכתב מטעם צה"ל – צו גיוס לשרות בצבא. נדרשתי להתייצב ביום…. בשעה… לבדיקות, מבחנים וכו'. כמה ייחלתי וציפיתי לרגע הזה לשרת בצה"ל (כמו אבי אשר שירת בלגיון הבריטי במלחמת העולם הראשונה). הייתי כל כך נרגשת וגאה שסוף סוף אהיה חיילת ואשרת בצבא.

הנה הגיע היום עברתי בדיקות ומבחנים ולשמחתי נמצאתי כשירה לשרות. ביום המיועד נאספנו מאות בנות ברחוב נחמה ביפו, טיפסנו בזריזות לאוטובוסים והובלנו לבקו"ם (בסיס קליטה למיון). איזו התרגשות אחזה בכולנו. בסיום החיול הובלנו לבה"ד 12.

שם התחיל הסיפור האמיתי פקודות, זריזות, נקיון וסדר – הכל בנשימה אחת. ואז לילה אחד כולנו נפלנו מהרגליים ובשניה נעצמו העיינים, שקט. סדר יום זה, כך זה נמשך עד סיום הטירונות. בסיום הטירונות התייצבתי בפני קצין מיון ולפני שפצה את פיו אמרתי לו בביטחון מלא ש"ברצוני לשרת ביחידה קרבית". הוא חייך ואמר: "תהיי רחוקה מהבית, באילת", עניתי שהעיקר שיהיה מעניין, וכך הוצבתי בבסיס סודי "המצודה", (היום הוא כבר לא סודי).

כעבור חודש הרגשתי משועממת כפקידה וביקשתי העברה למקום מרתק ופעיל יותר. הועברתי לנגב המערבי, זו הייתה תקופת הפדאון שפרצו לישובים ולקיבוצים וגרמו להרג בישובים ולגנבות של כלים חקלאים מהקיבוצים מידי לילה. הצטרפתי לבסיס סיירת "שקד" שבראשה הקצין המהולל ירקוני, תפקידי היה מרתק והיה עליי לתאם ימים, שעות ומקומות מארבים לתפיסת הפדאיונים וכך במומחיותם של גששיו של ירקוני חוסלה תופעת ההרג והגניבות באזור. נהניתי מכל יום ושעה בתפקידי, ברבים מהסיורים הצטרפתי לסיירת והתרשמתי עמוקות מפעילותם של הגששים. כך, חלפו להם ביעף שנתיים מרתקות.

הזוית האישית

איילת קמיניץ: סבתא שלי הייתה לוחמת קרבית!

 תעודת השחרור של סבתא שלי

"מסורה לתפקידה, ממושמעת, מגלה הבנה רבה ויחס טוב לאנשים".  תאריך שחרור: 1.8.1058.