מאגר סיפורי מורשת

נגה פיטון משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבתא סוזי. במסגרת מפגשי התכנית ראיינה נגה את סבתא. סיפורה של סבתא סוזי פיטון, מבוסס על הראיון. 

סבתא סוזי נולדה בכ"ח אלול התרצ"ו, 15.9.1936, בסֱטִיף שבאלג'יריה. היא נולדה יומיים לפני ראש השנה תרצ"ז, למשפחת גוֹסְלַן. להוריה קראו משה וג'וּלי. היא גדלה בבית של בנים, היא הייתה הבת היחידה, ולאחיה קראו גִ'ילְבֵר ומֳרְסִיאָל.

 

בבית דיברו צרפתית, ברחוב דיברו ערבית, כך שסבתי גדלה עם שתי השפות. הבית היה משהו מיוחד: היא ואחיה גדלו בבית מרווח בן ששה חדרים וחדר אוכל נוסף, מיוחד לשבתות ולחגים. אביה של סבתי, משה, עסק בבית מסחר לעורות. אמה של סבתי הייתה עקרת בבית כי לא היה נהוג לנשים לעבוד בחוץ. התחביבים של סוזי סבתי: לימוד עברית באולפן (במרסיי), קריאה רבה, בישולים מסורתיים, סריגת בגדי תינוקות לבני המשפחה החדשים.

בשבת, כשסבתי הייתה קטנה, הארוחה הייתה מתקיימת בחדר האוכל המיוחד. בחדר זה הכול היה מפואר: שולחן האוכל הרחב, הכיסאות גבוהי-משענת מרופדים, הנברשות שהשתלשלו מהתקרה, הכלים הנאים והמיוחדים. אתם מבינים שבחדר זה לא היו אוכלים חביתה וגבינה. אז מה הם היו אוכלים בשבת? קוסקוס מפואר, קציצות, חמין עם שעועית ולפת, מתובל בכוסברה ובתרד. אלה היו המעדנים של שבת!

 

ומה בימות השבוע? כמובן שלא בחדר מפואר אלא בחדר קטן.  קציצות דג, קישוא עם חומוס, מרקים: מרק אדום עם כורכום ואטריות ביתיות מעשה ידי אמא שלה, מרק עדשים עם חומוס, מצה עם רְמוּ (מרק ירקות עם שברי מצה עבה בייצור מיוחד ליהדות אלג'יר, כל זה מתבשל במשך שעות על אש מאוד קטנה (על הקאנון), מגינה (פשטידה מיוחדת על בסיס ביצים בכמויות) עם קישוא, קוסקוס חלבי עם רוויון, פיתה עבה על בסיס סולת ("מֳטְלוֹך"), אומלט עם חמאה וריויון, פוֵקצ'ה (פוגס-fougasse). הכול בלי מקרר ובלי מקפיא! כדי לשמר את כל האוכל שיהיה טרי הם קנו קרח במשקל 15 ק"ג שאיחסנו בתוך ארונית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, לא היה קמח כלל! כדי לכבד את השבת, אמא של סבתא הייתה אופה לחם על בסיס אטריות: היא הייתה מפוררת את הפסטה לפירורים דקים מאוד ואתם הייתה מצליחה לייצר ארבעה חלות קטנות לכבוד שבת. היום כשחושבים על זה, כל התהליך היה בגדר תעלומה! מספיק לשתי חלות קטנות לכל ארוחה.

 

אבא של סבתא היה מיודד עם אופה הלחם המקומי, וסבתא הייתה נשלחת אליו לקנות לחם באופן סמוי במשך השבוע.

 

היא מספרת על מלחמת העולם השנייה: "בשנת 1941, מגיל חמש עד גיל תשע השלטונות החליטו לאסור עלינו ללמוד בבתי ספר הרגילים, הממשלתיים. מורים יהודים התארגנו והיו נותנים שיעורים במועדון הקהילתי המקומי במשך כל שנות המלחמה. קראו לזה בית הספר היהודי.  היהודים התארגנו בצורה מהירה ועניינית. היה גם חימום בחורף, ואפילו  התלמידים שהתקשו קיבלו שיעורי עזר. לא היה חסר כלום בהשכלתם. המורים היהודים תרמו מיכולתם ומזמנם להביא את כל הילדים לרמה לימודית מעבר לרגיל על מנת שמיד לאחר המלחמה יוכלו להשתלב מחדש בחיים הרגילים. כל הכיתות קלטו כ- 100 ילדים יהודים".

 

סוזי הלכה לקניות עם סבתא שלה, רוֹזַלָה, אך לא היו הרבה מצרכים ובסוף המלחמה סבתא שלי למדה לערוך קניות לבד בשוק המקומי.  סדר היום שלה התחיל בקימה בבוקר מוקדם (מאוד!): סידור מיטה וחדר, עריכת קניות של מצרכים לאותו יום (אין מקרר או מקפיא, זוכרים?)

 

ואז הליכה לבית ספר. בבית ספר היא הייתה מוקפת בחברות ממש טובות. הן למדו לכל מבחן ביחד למרות שחלקן לא היו יהודיות. הן היו עדיין חברות טובות. סבתי הייתה הולכת לבית ספר צרפתי בסֱטִיף, (école communale de filles) היא מאוד אהבה מתמטיקה, לשון וספרות. כדי להיכנס ללמוד בכיתה ו' היה צריך לעבור מבחן וסבתא שלי מאוד הצליחה בו. למחנכת שלה קראו גב' דֱה-רֳנקוּרְהט. היא לימדה גם את בתה באותה כיתה והבת שלה קראה לה "גברת המורה" ולא אמא, מתוך כבוד למחנכת. במהלך מלחמת העולם השנייה כל החבורה התפצלה. החברות היהודיות היו בבית ספר היהודי והאחרות עברו לבית ספר אחר. הן לא שמרו על קשרים כלל. בבית ספר היהודי חילקו להם בהפסקת 10 ספל חלב טרי כי למורים היה חשוב שהם יהיו בריאים, בבית לא היה חלב בכלל.

 

סבתא סוזי הלכה ללמוד בקולג' (בית ספר מקצועי), לאחר מכן למדה כתבנות בבית ספר פרטי. בבית הספר היו נותנים להם לצאת בהפסקה ולקנות אוכל, סבתא שלי הייתה בדרך כלל קונה "סְקוּקוֹ" כלומר צנוברים חמים בשפה הבְּרבּרִית (ערבית מהרי האטלס).

סבתא הכירה את סבי דרך בן דוד שלה בשם צֲ'רְלוֹ. צֲ'רְלוֹ הכיר את סבא שלי ז"ל ואז הכיר בניהם. אביה של סבתי (משה גוֹסְלַן) היה אדם קפדן  ולכן לא הרשה לה לצאת אתו. סבתי הוזמנה למסיבה שגם אִיוָון, סבי, היה בה. צֲ'רְלוֹ הבטיח למשה, אביה של סבתי, שהוא יילווה אותה ולא יזוז ממנה! כמו כן הבטיח ללוות אותה חזרה הביתה ולדווח לאביה על כל קורות האירוע. רק באופן הזה סבתא סוזי הורשתה לצאת לאותו אירוע. כך הכירו סבתי וסבי ולאחר שנתיים הם התחתנו.

 

הבית שבו גרה סבתי היה בית ערבי עם חצר פנימי ודירות מסביב לחצר, באחת הדירות חיה סבתא של סבא שלי בשם מַסוּכֳּה. היא הייתה אוספת את כל הילדים של החצר ומספרת להם סיפורים סביב קמין שהייתה מדליקה  בחורף, אחרי שהילדים היו חוזרים מבית הספר.

הסיפורים היו בעיקר סיפורים דמיוניים, קשורים לחייה של מסוכה. לפי סבתי, כל הילדים חיכו בקוצר רוח לשעת הסיפור והתאספו מבעוד מועד סביב לקמין. זו הייתה שעה קסומה והילדים היו מפליגים למרחבי הדמיון של סבתא מַסוּכָּה. בנוסף לסיפורים כל ילד היה זוכה במאפה חמים מעשה ידיה של סבתא מַסוּכָּה.

 

סבתא סוזי הייתה בין הילדים המרותקים לסיפוריה המדהימים.   

תשע"ו