מאגר סיפורי מורשת

קיצור לתולדותיי מעיראק  

 

 

אני בן למשפחה יהודית בעיראק ששורשיה מגיעים עמוק לדורות קודמים ואשר הייתה מסורתית כיתר משפחות יהודיות בעיראק. אנו היינו משפחה ממעמד הביניים ואבי היה פקיד גבוה בממשל העיראקי. למדנו בבית ספר יהודי ואולם בבית ספר התיכון למדנו בבית ספר ממשלתי. 

 

אנו היינו בין הפטיש לסדן: מצד אחד אנו היינו נאמנים למשטר העיראקי ואולם מצד שני כאשר התחלנו לחשוב על עלייה לישראל ולאחר שהצטרפתי לתנועה הציונית במחתרת אנו נקרענו בין שתי נאמנויות האחת למקום מגורינו והשנייה לכיסופינו לעלות לארץ ישראל. אני בטוח כי זו הייתה הדילמה של כל יהודי בעולם. ולבסוף הכריעה, כמובן מאליו, הנאמנות לארץ ישראל. 

 

חג הפסח יש לציין כי החג שהיה קשור ביותר לחלומנו על עלייה לארץ ישראל היה חג הפסח וברצוני לספר על ההכנות שנעשו בבית לקראת החג. חודש לפני החג נשכרו שירותיה של אישה שישבה בביתנו וטחנה את החיטה בין האבניים כדי שיהיו נקיים מכל דבר הפוגע בכשרותו של הקמח שממנו אפו את המצות לחג. 

 

את המים קיבלנו ישירות ממוביל ששאב את המים מהנהר "פרת" ולא השתמשו במים מברז מחשש שמא יהיו בלתי ראויים לשימוש בחג הפסח. ההכנות לחג, במשך חודש שלם עד לחג, היוו בשבילנו שמחה מתמשכת עד אין קץ. 

 

בפרוס החג דקדקו מאוד בכשרות של כל הדברים הנחוצים לחג כמו כל המשפחות היהודיות. ברור הדבר שקריאת ההגדה בליל הפסח, הוא בהכרח השתתפו 16 מבני המשפחה, הייתה מאורע שחולל בנו מחדש את הגעגועים לארץ שאליה חתר משה רבינו להוביל את עם ישראל ולא זכה להגיע אליה מעולם.          

 

עלייתי ארצה  

 

 

כחבר במחתרת של תנועת "החלוץ" בעיראק ובהיותי מדריך בתנועה החלטתי לעלות ארצה בחודש אוקטובר בשנת 1949. 

 

יש לציין כי בהיותי נער עליי היה לעזוב את משפחתי כולה בעיראק ולעלות לבדי. דבר זה היה קשה מאוד נפשית אבל בשל ההתלהבות שאחזה בנו החלטתי לעלות ולקוות כי משפחתי תעלה ארצה בעקבותיי. ואכן כך היה. 

 

הנסיעה הייתה ברכבת מבגדד לעיר הדרומית בצרה. התנועה הפקידה בידי אדם יהודי שנידון לתלייה והייתי אמור להשגיח עליו במשך הנסיעה ההיא שארכה 16 שעות. בהגיענו לעיר בצרה אכסנו אותנו בדירה מיוחדת ואנו קבוצה שמנתה 6 בנות וארבעה בנים. 

 

אנו המתנו למבריח שהועסק על ידי התנועה כדי להבריח אותנו מעיראק לפרס על ידי גניבת הגבול ואכן באחד הלילות הופיע המבריח ועלינו על הטנדר הסגור שלו ודרך לא דרך נסענו דרך משמרות המשטרה ששולמו להם שלמונים וכך לאחר נסיעה עד שעות השחר הגענו לכפר פרסי. 

 

משם נלקחנו לעיר הקרובה ואיכסנו אותנו בית הכנסת.  משם נסענו ברכבת לעיר הבירה טהרן ושם נשארנו כחודש במחנה שהוכן מראש להברחת יהודים מעיראק לישראל. 

 

בשל התלהבותי כנער חלוצי סירבתי במחנה לישון על מיטה וטענתי כי מאחר וצפויים לנו קשיים רבים בארץ אני מוכן לישון על רצפת החצץ עד שנעלה ארצה וכך עשיתי. האם זו הייתה משובת נעורים? אין לדעת. 

 

הדבר היה בזמן שלטונו של השאח הפרסי אך בכל זאת היינו צריכים לתת דו"ח במשטרה הפרסית כיצד ברחנו את הגבול. סיפור מעניין הוא שלמשטרה הלכנו אני ועוד בחור שהוא בהרבה גבוה ממני ואינו דומה לי אם כי טענתנו הייתה כי אנו אחים ולשאלת החוקר כיצד זה אתם אחים ואתם לא דומים ענינו כי אנו משתי אימהות שונות. תירוץ זה נתקבל מאחר ומשטרו של השאח אהד את היהודים ועל כן הדבר היה קל. לאחר נתינת דו"ח קיבלנו אישור שנוכל לעזוב את פרס. 

 

וכך באחד הימים בדיוק בתאריך 30.10.1949 עלינו על מטוס ואנו עשרות בחורים ובחורות וכך הגענו לישראל. לאור החינוך שקיבלנו בתנועה פניי היו מועדות ללכת לקיבוץ בארץ ואכן אני יחד עם עוד חברים הצטרפנו מיד לקיבוץ אשדות יעקוב בעמק הירדן.

 

בקיבוץ היינו כשלושים עולים נערים למשך תקופה די גדולה שבעקבותיה עברנו לקיבוץ מעוז חיים גם הוא בעמק הירדן ומשם עלינו לקיבוץ פלמחים וממנו התגייסנו יחד לנח"ל (נוער חלוצי לוחם).