מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל. אני נקראת על שם סבתי, אם אבי. נולדתי בישראל בעיר חיפה. הסביבה שגרתי בה הייתה מעורבת יהודים וערבים. ביתנו היה גדול, מהודר ותמיד היה פתוח לאורחים. אבי עבד במכס וקיבל את פניהם של עולים חדשים רבים, שלא היה להם לאן ללכת ולכן הוזמנו אלינו הביתה לפחות ללינת לילה. אמי הייתה עקרת בית ובלתה את רוב זמנה במטבח, מוכנה לקבלת האורחים.

סיפור אהבה שהחל לפני 50 שנה

חייל גולני הגיע כאורח למסיבת נוער במועדון שכונתי בחיפה. הבחור היה ביישן וישב בפינה, התקשה להשתלב בחברה. אני רחל, נערה בת 16 זיהיתי אותו, ניגשתי אליו, ופתחתי בשיחה על חבר שמשרת בגולני. הסתבר שהם משרתים באותה היחידה ובאותה המחלקה. מכאן השיחה גלשה לאורך כל הערב, שבסיומו החייל הציע ללוות אותי הביתה וביקש ממני חברות. סירבתי, בטענה שלאבי מאוד חשוב שאשקיע בלימודי ולכן אינו מרשה לי להתחבר לבחורים בגילי. למרות זאת, החייל התעקש וליווה אותי הביתה. נפרדנו לשלום ועליתי הביתה. סיפרתי לאימי מה קרה והלכתי לישון.

למחרת יצאתי לעבודה, באותם הימים המצב הכלכלי במדינה היה קשה, ולכן אחרי כיתה ח' יצאתי לעבוד בבוקר כחניכה "בדואר הנדסה", מרכזית הטלפונים האוטומטית בחיפה, ולמדתי בתיכון ערב.

 החייל לא נרגע. בבוקר, ביקש אישור יציאה מהמפקד, שהיה לו כמו אבא. היות והוא היה ניצול שואה יתום ולא היה לו איש בעולם. כמובן שהמפקד שמח מאוד על ההזדמנות ואישר לו לצאת. הבחור זכר את מקום מגורי והגיע אלינו הביתה.

בבית, הוא פגש את אימי, הציג את עצמו וסיפר לה על עברו. הוא הבהיר לה שכוונותיו טובות וביקש ממנה את עזרתה בשכנוע אבי. אימא מיד חבקה ואימצה אותו כבן משפחה ושמו שונה מצבי לצביקה (עד היום זה סבא צביקה) .

כעבור שנה החלטנו להתחתן. באותה תקופה לא היו בתים בעיר, החלה בניה חדשה של שיכונים לפינוי עולים חדשים מהמעברות. מכיוון שלצביקה הייתה זכות של עולה חדש קיבלנו צריף במעברת רמת הדסה וזה הקנה לנו זכות לשיכון.

כדי לקבל שיכון היינו צריכים להינשא, כך נקבע מועד החתונה יום לפני ההגרלה לשיכון. בהגרלה הכריזו עלינו כחתן וכלה וכל האנשים עמדו, מחאו כפיים וברכו אותנו. במעמד זה זכינו לדירה "בקרית שפרינצק", שלפני בניית השיכונים הייתה שדה אחד גדול. החוויה לגור במקום כזה הייתה מאוד מיוחדת, הבית היה מוקף בכלניות, רקפות ופרחי הכרמל, שלא היו מוגנים באותה תקופה. נהננו לקטוף אותם ולקשט בהם את הבית.