מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חבלי קליטה של סבתא עישה בארץ ישראל

אירוע מרוקאי בלבוש מסורתי
יורדים מהמטוס
ההתאקלמות הייתה קשה במיוחד. בעיקר בגלל מחסום השפה והעוני ששרר.

יעלה סבאג מתעדת את סיפורה של סבתא עישה אביטבול.

ילדות

סבתי נולדה בשנת 1930 בעיר בנימלל שבמרוקו היא התחתנה בגיל חמש עשרה. לאחר שאת השידוכים ערכו המשפחות ביניהם. הבנות נישאו בגיל צעיר מאוד, בגלל  הסכנה הגדולה של התבוללות ונישואין לבחורים מוסלמים שלפעמים ארבו לבנות וחטפו אותן ולכן לא היה מנוס אלא להשיאן לגבר מבוגר שמסוגל לשמור עליהן מפני המוסלמים. יש לציין, שהמוסלמים מייחסים כבוד רב למסגרת הנישואין.

החתונה נערכה בבית אחד מקרובי המשפחה במתכונת מצומצמת עם סעודה דלה והרבה שמחה. לאחר החתונה התגוררו סבי וסבתי בחדר שהוקצה להם בבית של אחד מבני משפחתם.

סבתי הייתה ללא עבודה בגלל גילה הצעיר וסבי שהיה עיוור עבד ב"חמה" גם של נשים. פעם לא היה מושג של מקלחת ביתית. אלא הייתה מקלחת ציבורית. היה זה  סוג של מקווה מים חמים שאליו כולם היו מגיעים להתרחץ, ובתמורה לכך  סבי קיבל סכום כסף מכל מתרחץ.

לאחר זמן מה נולדו להם ילדים וכך המשפחה התרחבה. הבית היה קטן. אך מלא בחום ובאהבה, המשפחה המורחבת התגוררה בסמוך אליהם. והם בילו את כל שעות יומם יחד, שיחקו. דגו דגים בנהר שעל-יד ביתם. ואף  את הארוחות הם סעדו יחד. המאכל העיקרי היה בשר. הם היו שוחטים פרה ומחלקים את בשרה בין כל המשפחות הקרובות אליהם.

אירוע מרוקאי בלבוש מסורתי סיפור משפחתי:

בביתם של סבי וסבתי היו כל מיני מרעין בישין. החל מסוגי המעופפים והזוחלים, וכלה בעקרבים .הסכנה הייתה רבה מסיבה אחת פשוטה: כולם היו ישנים על מזרנים. וכך נוצר מצב שבו הם פיתחו שיטה כדי למנוע את הסכנה, יחד עם תורנות בכל שעות הלילה. השיטה הייתה כזו: הם מילאו חצי בקבוק במים והניחו אותו שטוח על הרצפה. כך העקרבים היו נכנסים למים ומתים ויחד עם זאת. בכל לילה תורן שהשגיח שחלילה העקרבים לא יעקצו את הישנים.

העליה לארץ

קצת לאחר 1963 החלו סבי וסבתי לרקום ולהוציא לפועל את חלומם. הם סיכמו עם מבריח תמורת סכום כסף מכובד, שיבריח  אותם לאונייה. בלילה הוא אכן הגיע ואסף את כל משפחתה של סבתי. והם הועלו על האונייה לכיוונה של צרפת. בהגיעם לצרפת הם הועלו על מטוס היישר ארצה, וכאשר נחתו בארץ ההתרגשות אחזה בכל אלו שירדו מהמטוס. וכמובן שכולם נישקו את אדמת הארץ.

תמונה 1
במטוס העולים

ההתאקלמות בארץ

ההתאקלמות הייתה קשה במיוחד. בעיקר בגלל מחסום השפה והעוני ששרר. סבי וסבתי ותשעת ילדיהם גרו תחילה בצריף אחד קטן. הצפיפות ששררה בצריף הייתה קשה מנשוא. עד שהם קיבלו מ"עמידר" שתי דירות קטנות בשיכונים. הילדים החלו להתאקלם יותר מההורים וללמוד את השפה וכך עזרו להוריהם בכל צרכיהם,

לסבי בארץ לא הייתה עבודה – עקב עיוורונו ואי-לכך הוצרכה סבתי לצאת לעבודת כפיים קשה-קטיף פירות. הקטיף היה בכל ימות השנה. בקיץ, בשמש הקופחת על הראש ובחורף תחת הגשמים הסוחפים וסופות הרוח. אך סבתי לעולם לא אמרה נואש והמשיכה לעבוד בכל כוחה כדי להביא אוכל לילדיה,

הזוית האישית

יעלה הנכדה: סבתי לעולם לא אמרה נואש והמשיכה לעבוד בכל כוחה כדי להביא אוכל לילדיה.

מילון

מרעין בישין
מארמית: דברים רעים, צרות (מילולית: מחלות רעות).

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
היא חברה ממשלתית לדיור ציבורי שנוסדה בשנת 1949. לחברה תפקיד היסטורי בבניין הארץ ובשיכון מיליוני העולים שהגיעו במהלך שנות קיום מדינת ישראל, וככלי חשוב במימוש מדיניות הרווחה והשיכון של ממשלות ישראל לדורותיהן, תפקיד בו היא נושאת עד היום.

ציטוטים

”אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורים.“

הקשר הרב דורי