מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר. נולדתי במרוקו בשנת 1944. יש לי 12 אחים ואחיות.

בשנת 1956 אני ומשפחתי החלטנו לעלות לארץ. במסגרת מבצע עלייה לארץ ממרוקו הביאו אותנו – משפחתי ועוד הרבה משפחות יהודיות – לצרפת. בצרפת עלינו על האנייה "סקנייה" המיועדת להגיע לארץ ישראל. הגענו באנייה לארץ. השייט היה מאוד קשה. במשך שבעה ימים לא יכולנו לאכול ורק הקאנו בגלל מחלת הים.

כשהגענו לארץ לקחו את ההורים שלי למושב שומרה בצפון, ואותנו לקחו לשער העלייה בעיר חיפה. בשער העלייה חיכו לכל מי שהגיע באנייה ממרוקו כדי לעבור טיפול בגזזת, למרות שלא הייתה לנו גזזת. גזזת זו מחלת עור זיהומית, והיה פחד במדינה שמחלה לא תתפרץ בקרב כל מי שעלה לארץ ולכן החליטו לטפל בכולם. הכניסו אותנו לחדרים, גזרו לי את השיער, לקחו שעווה רותחת, מרחו לי על הראש ואז משכו את השיער עם מטפחת. כך החזירו אותנו למשפחה שלי.

ההורים שלי רצו שאני אלך לבית הספר, אני הייתי בת 12 והבעיה הייתה שהייתה לי קרחת, אז הלכתי עם מטפחת ומאוד התביישתי מהמטפחת. התלמידים היו צוחקים עליי והיו מורידים לי את המטפחת. אני ברחתי מהם ואז ילד אחד זרק עלי אבן ופגע לי בעין. מאז לא חזרתי יותר לבית הספר. מאוד התחרטתי על כך.

בשנת 1966 התחתנתי וילדתי חמישה ילדים.

בצעירותי

ביום חתונתנו

הזוית האישית

אליאור: היה לי מדהים וכיף לעבוד עם אסתר, מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור שלה, החוויות ומה שהיא עברה בחיים. זכיתי להכיר בן אדם מדהים ותודה על הזכות להיות איתה.

אסתר: אליאור הוא ילד מקסים, היה מאוד רגיש לסיפור שלי והקשיב בקשב רב. הזכות לספר את הסיפור שלי היא זכות מאוד גדולה כי עם הזמן אנשים שוכחים מה עברנו באמת. חידוש הסיפורים האלו גורמים לעבר לא להישכח. אני סיפרתי את הסיפור שלי אבל זה מלווה אותי בכל יום שאני חיה.