מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה יהל (סגל). נולדתי בעיר ריגה שבלטביה בשנת 1948.

את הסיפור שלי אני כותבת לזכרם של הורי – אמי לאה לבית סמוטקין, ילידת ריגה לטביה, ואבי שמואל סגל יליד ורשה פולין, ששרדו כל אחד בדרכו את התופת של מלחמת העולם השנייה.

אמי ומשפחתה ברחו לרוסיה, עברו מספר תחנות בדרך ובמהלך המלחמה התגוררו בעיר גורקי. אבי התגייס לצבא הפולני. במהלך המלחמה עבר לצבא האדום, עבר אין סוף תלאות ואיבד במהלך המלחמה את כל משפחתו, שנספו בשואה (איננו יודעים היכן ומתי).

עם תום המלחמה, הגיע אבי לריגה פגש את אמי ושם נישאו, בשנת 1947. בשנת 1956 עזבו את רוסיה ובשנת 1958 עלינו לארץ. עלייתם לארץ הייתה צעד משמעותי ביותר בחייהם ומטבע הדברים גם בחיי. כיום, במבט לאחור, זה ודאי השפיע לא מעט על בחירות והחלטות בחיי הבוגרים.

וכך היינו:

בגיל שמונה, סיימתי כיתה א', עזבנו את ריגה (רוסיה של פעם, כיום לטביה) בדרך לפולין שהייתה אמורה להיות תחנת ביניים קצרה, בדרך לישראל. זו הייתה עליית גומולקה – במסגרת זו התאפשר ליהודים ילידי פולין לחזור לפולין ומשם, ידוע היה, כי הותר ליהודים לעלות לישראל. הורי כאמור החליטו לממש זכות זו.

עבור הורי היה זה צעד מורכב, קשה ומשנה סדרי חיים. לי כילדה, זכורים הרבה רגעים מאתגרים ושמחים.

זכורים לי ימי הפרידה בביתנו המשותף עם סבי, סבתי והדודים. כולנו גרנו באותה הדירה ביחד, בני המשפחה באים להיפרד ואנחנו הילדים עליזים ושמחים מתרוצצים, לא כל כך מבינים את מהות העזיבה, הפרידה. לאחר כמה ימים הייתה הפרידה בתחנת הרכבת. המון בכי, חיבוקים, ידיים שמנפנפות לשלום ואני בתוך הקרון רואה את הרכבת זזה ואמי בוכה.

לאחר מספר ימים ברכבת חצינו את הגבול מרוסיה לפולין. בפולין קלטו אותנו במחנה מעבר עצום, זכור לי חדר גדול עם המון מיטות והמון אנשים, מלא ילדים שמתרוצצים והכל טוב. אנחנו התמקמנו במקום ועוד באותו יום, אבי נסע לעיר הולדתו ורשה, לחפש את הבית, הרחוב והזיכרונות…

שם בוורשה על מדרגות בית הקהילה שמע אבי קול מוכר, סובב את ראשו וראה את דודו שאול, האח של אביו, שזה עתה שוחרר ממחנה בסיביר והגיע לוורשה וגם הוא בדרך לישראל. לא ניתן לתאר במילים את ההתרגשות והבכי שחוו שם כולם.

בפולין נאלצנו להישאר שנתיים – הגענו לעיר ששמה ליגניצה – שנתיים שהיו מאוד קשות להורי מבחינה כלכלית ונפשית- בדידות וחוסר ודאות להמשך העלייה לארץ. אני חזרתי לספסל הלימודים לסוף כיתה ב' בבית ספר יהודי וכך למדתי פולנית ויידיש. זכורים לי במיוחד שיעורי הספרות וסיפורי שלום עליכם, אותם קראנו ביידיש.

לאחר כשנתיים בפולין הגיעו האישורים המתאימים ויצאנו בדרך לישראל, אמא אבא אחי התינוק ואני. חצינו את הגבול לאוסטריה ברכבת ואוטובוס לקח אותנו לסיור בווינה – עד היום זכורים לי אורות העיר המנצנצים מחלונות הראווה. משם לנאפולי איטליה למלון של עולים- מהגרים בהמתנה לאנייה שתיקח אותנו לישראל.

מנאפולי, שבה היינו כשבועיים, זכורים לי הרחובות הצרים עם חבלי הכביסה, הפירות – בעיקר הבננות, שטעמנו בפעם הראשונה ומפגש מרגש עם שתי בנות – דודות של אבי, שהגיעו מצרפת ובלגיה לפגוש אותו בהיוודע שהוא בחיים.

לארץ עלינו באנייה איטלקית פאצ'ה, נדמה לי שההפלגה ארכה 5 ימים והגענו לחיפה. עוד באנייה נאמר להורי שמפנים אותנו לעיר חדשה – נצרת עלית. נצרת עלית הייתה תחנת ביניים קצרה משם עברנו לחולון – שכונת תל גיבורים – שכונה שקלטה בשנות ה 60-50 עולים ומשפחות במצוקה.

קשיי הקליטה בארץ היו בעיקר של הורי. הם אלה שהתמודדו במצוקות היום – יום- היה מחסור בעיקר כלכלי. אבא עבד כספר ואמא כתופרת ולא נרתעו מעבודה קשה וכך הסתדרנו.

לנו כילדים, רובינו ילדי עולים, הייתה "החברותה" – קבוצת חברים בנים ובנות שתמיד היינו ביחד, קבוצה מגובשת מאוד ועד מהרה השתלבנו בחיי בית הספר וחיי חברה עם ילדי הוותיקים. חברות הילדות שלי מתל גיבורים הן החברות הקרובות ביותר שמלוות את חיי גם כיום.

אני מניחה שהקשיים שחוו העולים, המצוקה והעוני שראיתי מסביבי בשכונה שבה התגוררנו, הובילו אותי להחלטה ללמוד עבודה סוציאלית. ברבות הימים נפלה בידי הזכות לנהל את אגף הרווחה בעיריית נס ציונה ולהשפיע על סיוע ועזרה לאוכלוסיות נזקקות בחברה.

לימים נישאתי לחזי, תל אביבי בכל רמ"ח אבריו, הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים – קרן הבכורה, רמי ושיר. עם השנים הצטרפו למשפחה יוסי ומור ונולדו הנכדים האהובים רוי, יונתן, לבי, מעין, רוני וגלי. רוי ויונתן מתגוררים בחו"ל.

הזוית האישית

סבתא חיה: לבי המקסימה והמיוחדת היא הנכדה הבכורה שלנו בארץ. מרגש אותי מאוד ומשמח שניתנה לי הזכות והאפשרות להשתתף עם לבי בתוכנית "הקשר הרב דורי". אני מרגישה שהקשר המיוחד שיש בינינו רק הלך והתחזק במהלך המפגשים וכיום לבי היא גם זאת שמכירה טוב מכולם את השושלת המשפחתית שלנו.

הנכדה לבי: המפגשים והעבודה עם סבתא היתה מרגשת ועוצמתית בשבילי. השיחות והמפגשים שלנו קרבו אותנו יותר אחת לשנייה. למדתי המון דברים חדשים על המשפחה והחיים שהיו פעם.