מאגר סיפורי מורשת

שמי תקווה סגמן לבית חזן, השנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי אמיר, יחד אנו מעלים את סיפורי האישי לאתר התכנית ומאגר הסיפורים והמורשת.

שנות ילדותי

נולדתי בעיראק בשנת 1941 בעיר בגדד, בתאריך 1 לינואר. נולדתי למשפחה מרובת ילדים כאשר אני הצעירה מבין כולם. עליתי לארץ ישראל עם משפחתי בשנת 1951. כילדה אהבתי לצייר, להכין יצירות שונות בעבודת יד כמו ויטראז' ולבשל. משפחתי חיה בעיראק שנים רבות וזכור לי שבכל שנה בחג הפסח היו מברכים: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".

בזמן מלחמת העולם השנייה ועלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה, היה מתח גם בקרב המוסלמים והיהודים שחיו בעיראק שהשפיעו על חיינו מאוד בעבודה ובבתי הספר. מאחר והמצב הפך להיות מתוח, הוריי קיבלו החלטה להעלות את משפחתנו לארץ ישראל שהייתה בראשית הקמתה ושנחיה בה בבטחה. חשוב לי להדגיש שהיו תקופות ושנים במהלכן היהודים והמוסלמים הצליחו לחיות יחד בשכנות טובה, ושרוב הזמן ליהודים היו חיים טובים שם.

החיים בעיר הבירה בגדד

בגדד היא עיר מאוד יפה ומודרנית שהיה נוח לחיות בה. לאורכה של העיר זורם נהר החידקל הגדול והעצום בממדיו. החידקל הוא אחד הנהרות החשובים במזרח התיכון. מקורותיו במזרח טורקיה, ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק. החידקל הוא אחד משני הנהרות העתיקים של מסופוטמיה לצד נהר הפרת. אני זוכרת שכאשר היינו עומדים על גדה אחת, בקושי היינו מצליחים לראות את הגדה מנגד. ספינות רבות היו שטות לאורכו של הנהר צפונה ודרומה, תענוג היה לעמוד על הגשר שחצה אותו ולראות את הזרימה העצומה מתחת לגשר. אך לפעמים היו שנים שלא ירד בהם מספיק גשם, בשנה שחונה היה נוצר אי באמצע הנהר ואנשי עסקים זריזים היו מקימים על אותו האי לונה פארק/ דוכני מסעדות וגלידריות והמקום הפך לאתר בילוי עם לוליינים שהולכים עם קביים ועושים תעלולים.

נהר החידקל באווירה פסטורלית

האווירה הייתה מאוד פסטורלית, נעימה ומשמחת והאוכל היה טעים. זכור לי שאנחנו כמשפחה היינו נוסעים עד לגדה עם מונית ומהגדה היינו לוקחים סירה עד לאי ושם יורדים ונהנים יחד. בחופשת הקיץ אחותי ואני אהבנו מאוד לעלות על הגלגל הענק וכשהוא היה מסתובב ראינו את כל הפארק מלמעלה. הרחנו את ריח הדגים הצלויים באוויר ושמענו את המוזיקה הנעימה והמשמחת. אני ואחותי כל כך נהנינו מהבילוי בפארק ונשארנו עד חצות, הרי היינו בחופשה ולא היינו צריכות לקום למחרת לבית הספר. לבסוף, סיימנו את הבילוי עם טעם טוב בפה ושמחה רבה בלב, חזרנו עם הסירה שהשיטה אותנו חזרה לגדה ומשם לקחנו מונית חזרה הביתה.

אי אפשר לחזור לעיראק ולבגדד

עד היום אני יכולה לדמיין את הטעם הטוב ולהיזכר בחוויה היפה והאווירה הנעימה הזו אבל לצערי אינני רשאית לחזור לבגדד, כי בעת עלייתנו לארץ ישראל ויתרנו על תעודת הזהות שלנו. עיראק עד היום נחשבת כמדינה עוינת ואין אפשרות לחזור ולטייל שם.

לפעמים אני נזכרת בשנות ילדותי, ואני שמחה שיש לי זיכרונות טובים ומתוקים מהילדות שם. הלוואי והמצב בעולם היה מצב של שלום בין מדינות ואפשר היה לעבור ממדינה למדינה ללא חשש, ושלא היינו מנועים מלנוע חופשי. כך הייתי יכולה לחזור ולטייל עם נכדיי להראות להם היכן גדלתי ואיפה נבנו הזיכרונות שלי. מה שנותר לי הוא לספר ובהזדמנות הזו להנציח זיכרון ילדות נעים וטוב משנותיי בעיראק.

הזוית האישית

אמיר הנכד המתעד: היה לי מאוד כיף לשמוע על סיפורה של סבתי ולתעד את סיפורה במאגר תכנית הקשר הרב דורי.