מאגר סיפורי מורשת

שמי הודיה, ואני רוצה לספר את סיפור העלייה שלי. אני ומשפחתי עלינו לארץ מאתיופיה בתאריך העשרים ושבעה באפריל 2008 בתקווה להיקלט כיהודים במדינה שאנחנו כן שייכים בה. עלינו כשאני הייתי בת 5 ואחותי הלן בגיל שנה.

אני נולדתי בכפר קטן בשם גוג'אם איפה שסבתא שלי אנט פנטה מצד אימא ועוד קרובים גרים. כשהייתי בת שבועיים-שלושה עברנו לעיר גונדר ששם נמצאה הסוכנות היהודית, הם רשמו אותנו להמתנה, חיסנו אותנו ונתנו לנו גישה לקופת חולים בחינם וככה זה היה 5 שנים. בשנה החמישית סוף סוף הודיעו לנו שאנחנו יכולים לעלות לארץ, ארזנו מזוודות עם בגדים, אלבומי תמונות, כלים יקרים ויצאנו לדרך. למעשה אני זוכרת בבירור חלק קטן מהיום הזה כשאמי קראה לי להתעורר כולה בהתרגשות; קמתי עם צמות, לבושה בגדים ירוקים ונועלת סנדלים חומות, שואלת אותה מבולבלת מכל ההתרוצצויות אם זה אלוקים שאמר לנו לעלות לארץ ישראל והיא אומרת לי כן. הדבר השני שאני זוכרת זה את סבתא שלי מנשקת ומחבקת אותי לשלום ובוכה כשאנחנו עולים לאוטובוס בדרך לעיר הבירה אדיס אבבה. אני מתגעגעת אליה מאוד וזה כבר 11 שנה שלא ראיתי אותה.

חיכינו בעיר 15 ימים, היה לי שם בסדר אבל אני בחיים לא אשכח את הפעם הזאת ששטפתי את הידיים אחרי השירותים והשומר שם הרביץ לי באלה, אני יודעת שאימא שלי ראתה את זה ולא אמרה כלום, פעם לא הבנתי למה היא שתקה אבל עכשיו אני מבינה, היא סיפרה לי שהיא ושאר היהודים חששו שמא יתלוננו או יתערבו לא יתנו להם לעלות ויחזירו אותם בחזרה.

הטיסה לארץ הייתה הפעם הראשונה שלי אי פעם על מטוס, אני זוכרת שהקאתי והיה לי משעמם מאוד כי כולם ישנו. הירידה מהמטוס הייתה מרגשת לא פחות, אני זוכרת את יהודי אתיופיה בוכים משמחה, נופלים על ברכיהם לנשק את האדמה ואת ידיהם מושטות כלפי מעלה מודים לאלוקים שנתן להם את הזכות לעלות לארץ שלה תמיד ייחלו.

אני ומשפחתי נכנסנו לתוך נמל התעופה, יושבים בשולחן קטן ליד חלון גדול שמשקיף על המטוסים, מתבוננים בנוף ושותים מירנדות בבקבוקי זכוכית.

את המשפחה שלי ספציפית העבירו למרכז קליטה בשם "יעלים" בבאר שבע ולאחר מכן ל "חרוב". היינו שנתיים וחצי במרכז הקליטה ולאחר שיכולנו לקנות בית משלנו, אנחנו ומשפחתה של דודה של אבא שלי עברנו לקריית גת כשהייתי בחצי השנה של כיתה ב'.

הזוית האישית

נהניתי מאוד ולמדתי המון על העבר שלי ועל אתיופיה.