מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל, שם משפחתי בעבר היה גניגר, שם משפחתי בהווה: ג'יבלי. נולדתי בתאריך 1.1.1952 בבית החולים מלבן שבעיר נהריה. יש לי שני אחים ושמם: יצחק ויאיר, יש לי גם אחות ושמה יונת. שם אמי: אלה פרידוולד גניגר, שם אבא- ברוך גניגר. שמות הסבים מצד אימא – יואכים. מצד אבא – יצחק. שמות הסבתות, מצד אימא – מיכלינה, מצד אבא – טואובה.

רקע כללי

הוריה של סבתי, אלה פרידולד גניגר וברוך גניגר, נולדו בפולין ועלו לישראל בשנת 1948 לקיבוץ לוחמי הגטאות. שם נולדה סבתי מיכל, עם שלושת אחיה: יצחק יאיר ויונת גניגר. בקיבוץ גדלה בבית הילדים בלינה משותפת.

עם סיום הלימודים התגייסה לצבא, ושם הכירה את יהודה ג'בלי, סבא שלי. בסיום הצבא התחתנו. לאחר מכן היא התחילה לעבוד באוניברסיטת תל אביב, שם עבדה במשך תקופה ארוכה עד שיצאה לפנסיה. נולדו להם שתי בנות. לבכורה קוראים סיגל ולה שלושה ילדים. לקטנה יותר, אמי ורד, יש שתי בנות: אני ואחותי רומי.

זיכרון ילדות של אמי מסבתא

"זכור לי שמגיל צעיר מאוד הייתי הולכת עם סבתא לעבודה. סבתא עבדה באוניברסיטת תל אביב, ומאוד התגאיתי שהיא עבדה שם. כשהגעתי לעבודה היא היתה נותנת לי "לעזור לה" במשימות כמו לחורר דפים. התגאיתי כי הכרתי את כל חבריה מהעבודה ותמיד התקבלתי שם באהבה. גם בחופשת הקיץ הייתי נוסעת עם אמי כל בוקר לעבודה, את רוב היום הייתי מבלה בקייטנת ילדי העובדים, ובצהריים אמי הייתה באה לאסוף אותי והייתי מבלה איתה. אחרי הצבא, גם אני עבדתי שם לתקופה קצרה, ואז והיינו נפגשות לזמן איכות בקפיטריה בבוקר ובצהריים. ואפילו כשלמדתי באוניברסיטה היינו נפגשות לקפה. אלה היו הרגעים הכי טובים של היום."

סיפור ילדות של סבתא מגיל לידה עד גיל 18

בצעירותה של סבתי, היה נהוג בשנת הבת מצווה לערוך 12 משימות שעל אחת מהן אספר לכם. קראו למשימה "חלוץ בודד בשדה". המשימה הייתה להסתדר בשדה ללא עזרת מבוגר שני ילדים בלבד. סבתי וחברתה לקחו מימיה של מים וסנדוויץ' לכל אחת, ויצאו למטע הבננות. כשהגיעו אל מטע הבננות הבינו שלא יוכלו לשרוד יום שלם עם סנדוויץ' קטן ומים. למזלן, הן קטפו בננות וטיילו לאורך המטע. כשהגיעו לסוף המטע, הן ראו מולן את הפרדס, ולהפתעתן הן ראו עוד זוג ילדים, והם שמחו מאוד לתת להם בננות ושהם יתנו להן תפוזים, למרות שזאת לא הייתה התוכנית.

סבתי מספרת: "עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא ושרתי בצריפין ביחידה בס”א 18, שם הייתי קלדנית. בצבא הכרתי את בעלי יהודה (סבא של רני). לאחר שנה וחצי של זוגיות, עם השחרור מהצבא, התחתנו. יהודה, בן להורים יוצאי תימן, ובהיותי בת להורים שעלו מפולין – הנישואין ביננו היוו דוגמה והביאו לידי ביטוי את רעיון מיזוג הגלויות שהתרחש בארץ עם הקמתה.

בתחילת דרכנו גרנו בתל אביב, שכרנו חדר אצל עולה חדשה ביד אליהו. אחרי שנה קנינו דירה קטנה ועברנו לגור בנאות אפקה. הבניין היה בניין של זוגות צעירים. בתקופה זאת כבר התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל אביב כקלדנית. אחרי כשנה נולדה בתנו הבכורה סיגל, היא הייתה הנכדה הראשונה להוריי. נשארתי איתה כחצי שנה בבית ואז חזרתי לעבודתי. בתקופה ההיא עבדנו שישה ימים בשבוע, יום העבודה היה קצר יותר והיה זמן רב יותר לבלות עם הילדים. העובדה שחזרתי לעבוד במשרה חלקית גם היא עזרה לכך שיכולתי לבלות עם בתי זמן רב. לאחר כשנתיים נולדה בתנו השנייה, ורד. גם איתה נשארתי כחצי שנה בבית ולאחר מכן חזרתי לעבודתי באוניברסיטה והבנות היו בגן.

לאחר מספר שנות עבודה, עברתי לעבוד ביחידת מחשוב באוניברסיטה. בשנת 1981,כשבנותיי גדלו וכל אחת רצתה חדר משלה, החלטנו לעבור דירה. לאחר מחשבות ולבטים עברנו לכפר סבא, שהייתה אז מלאת פרדסים ושקטה. הבנות הסתגלו לעיר החדשה ולבית הספר החדש ורכשו חברים חדשים. העיר מצאה חן בעיני מאוד ובעקבותיי גם אחותי ומשפחתה עברו לכפר סבא ומאוחר יותר, גם הוריי. הקרבה למשפחתי שימחה אותי, ואפשרה מפגשים תכופים בארוחות שישי, בחגים וגם ביום יום. משפחתי הייתה ונשארה חלק משמעותי מחיי.

טיולים בעולם היו אחד התחביבים שלנו, מאוד אהבתי להתחבר להיסטוריה ולתרבויות שונות, וביקרתי בין השאר באנגליה, הולנד, איטליה, צרפת, יפן, הודו, סין ארה"ב ועוד מקומות רבים ויפים. במהלך טיוליי בעולם התעניינתי מאוד בשווקי פשפשים. במשך הזמן אספתי חפצי אמנות ועתיקות ממקומות שונים ואף פיתחתי את התחביב ועשיתי קורס הערכת חפצי אמנות וטיפחתי אוספים רבים. היום בביתי יש אוסף עבור כל אחד מבנותיי נכדי ונכדותיי.

בשנת 2001 לאחר תקופה ארוכה ורצופה, לקחתי פסק זמן מהעבודה ונסעתי עם בעלי יהודה לטיול בן שלושה חודשים בארה"ב, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. בהמשך, התחתנו בנותיי, נולדו לי חמישה נכדים והתרחבה המשפחה. אמי זכתה להכיר את ניניה ואהבה מאוד להיפגש עמם. כמו אמי גם אני מאוד אוהבת לבלות עם נכדיי. בזמן שיגרה הנכדים ישנים אצלנו בסופי שבוע, באים אלינו אחרי הלימודים, אנחנו מטיילים ביחד, משחקים ומבלים. עד הקורונה הייתי מאוד מעורבת בחינוכם. מאז תקופת הקורונה אני נורא מתגעגעת אליהם.

עץ המשפחה של רני

משחק שסבתא שיחקה בו בילדותה

בכל יום הולדת של סבתי, או אחד מאחיה, אימא שלה קמה בבוקר ועושה סימני דרך. כל סימני הדרך עברו בכל הקיבוץ: ברפת, בלול, בנגריה, במטע הבננות ובפרדס. בסופו של כל משחק אימא של סבתי הייתה מכינה ארוחה והם היו יושבים במקום בו נגמר המשחק ואוכלים את הארוחה.

הגעגועים של סבתי

סבתי: "אני מתגעגעת לימים שהנכדות שלי ישנו אצלי, והלכנו לטייל בבוקר ביום שבת, והיינו יכולים להיות ביחד בלי מסכות ואני מקווה שהימים האלה יחזרו כמה שיותר מהר."

סרטון תיעוד קצר של סבתא מיכל: 

הזוית האישית

רני: בהתחלה, מכיוון שדיברנו בטלפון ובזום, היה קשה לראיין את סבתא. לאחר מכן, כשהתאפשר, החלנו להיפגש וזאת הייתה חוויה כיפית ומעניינת, השיחות זרמו יותר והיינו מחוברות אחת לשנייה. אני התעניינתי יותר והשיחה זרמה גם מעבר למתוכנן. כל מפגש היה חוויה של ביקור אצל סבתא, עם תה ועוגה או פינוקים אחרים.

סבתא: מאוד נהניתי לשבת עם רני, נכדתי, לספר לה על ילדותי ולעבור בכל תחנות הילדות שלי. הישיבה והסיפורים לרני החזירו אותי לילדותי. בתקופה זו בפרט, מאוד חשוב היה לי לספר לה על ימי ילדותי.