מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל ז"ל. אני זוכה להתחיל לספר את סיפורך לפני פורים, מועד פטירתך.

סבתא רחל נולדה בשנת 1939 באז'מור שבמרוקו המכונה "הממלכה המערבית" לאהרון ורבקה חדידה.

תאריך לידה מדויק לא היה בזמנו, היא רק זוכרת שאימא שלה אמרה לה שהיא נולדה בקיץ. אז'מור היא עיר מיוחדת. לאורכה של העיר יש נחל ,סבתא אומרת שההליכה לבית הספר הייתה לאורכו של הנחל. באז'מור יש את ביתו של הצדיק "רבי אברהם מול נס". שהרבה יהודים שנוסעים לטיול במרוקו, נוסעים לאז'מור לקבר הצדיק.

הן היו שלוש אחיות ובן שנפטר, בהיותו קטן מאוד. סבתא סיפרה על תינוק יפה עם גוון עור בהיר ועיניים בהירות. הם גדלו בדירת חדר וחצי . לא היו עשירים וחיו בצניעות, עם אמצעים דלים מאוד. בית קטן ללא מטבח, ואף היו צריכים לקנות מים.

אבא שלה אהרון (סבא רבא) היה פחח, והיה עושה עבודות פחחות, לאנשים באופן עצמאי .מכאן שם המשפחה של סבתא חדידה שפירושה "נפח", בערבית. ואמא שלה (סבתא רבא) הייתה תופרת.

הם היו גרים במלאח (הרובע היהודי במרוקו) לדבריה לא הייתה שנאה בין יהודים למוסלמים. הם חיו ביחד חיים של שלום, אחד עם השני. שיחקו יחד במשחקים כמו בארץ. קפיצה בחבל, חמש אבנים וקלאס. סבתא רחל למדה בבית ספר יהודי,  בית ספר של "אליאנס" והייתה דוברת את השפה המרוקאית. היא למדה צרפתית, והיה להם מורה שלימד אותם עברית. בבית הספר היא למדה רקמה, סריגה ותפירה עד גיל שתיים עשרה. בגיל שתיים עשרה, עברה להתגורר עם אחותה הבכורה,  שהתחתנה בקזבלנקה .שם עבדה כתופרת במפעל לייצור בגדים . בקזבלנקה היו חיים יחד עם המוסלמים ולא בנפרד כמו במלאח באז'מור.

גם שם היו להם יחסים טובים. לסבא אברהם היה חבר ממש טוב מוסלמי . סבתא רחל הכירה בקזבלנקה את סבא אברהם, הם היו גרים בלוק מול בלוק, והיא סיפרה כי התאהבו כשראו אחד את השני דרך המרפסת. סבא עבד כסנדלר . כשסבתא הייתה בת שש עשרה, הם חלמו לעלות לארץ. סבא היה בן שמונה עשרה, ובגלל שסבתא הייתה קטינה, החבר המוסלמי הטוב של סבא, זייף לסבתא את הגיל, על מנת שיוכלו להתחתן ולעלות יחד לארץ.

ב 1955 נשאו סבא אברהם וסבתא רחל כשהיא בת שש עשרה, והוא בן שמונה עשרה, כשהחלום זה לעלות לארץ ישראל.

העלייה לארץ בין השנים 1956-1961 הייתה לא חוקית. ובה עלו ממרוקו 30000 יהודים . העלייה התבצעה באמצעות הברחת יהודים בספינות מעפילים והממשל גם אסר להוציא רכוש מהמדינה. שר הפנים של מרוקו דריס מחמדי מצהיר ב 1956:" הממשלה לא מוכנה לאשר את יציאתם של יהודים מהמדינה וגם לא מוכנה לאפשר להם להוציא איתם רכוש שהם צברו". ויקיפדיה.

ב- 25.06.1956 היא נפרדת ממשפחתה, סבתא עם משפחתו של סבא נאלצים לצאת ממרוקו באופן חשאי בלילה,  לצרפת דרך הים. בצרפת הם שהו במרכז קליטה למשך חודש ימים. היא סיפרה כי היא זוכרת שבצרפת הם היו ארבע שבתות. התכנסו באולם גדול שם ישנו ואכלו. היא אמרה כי המחתרת היהודית במרוקו ככל הנראה עזרה להם. מצרפת הם מפליגים לארץ ישראל באונייה נגבה. היא עולה לארץ ישראל בחשאי, עם תעודת גיל מזויפת ומשפחתו של סבא אברהם. מספר חודשים לאחר מכן עולה גם משפחתה של סבתא רחל לישראל.

הם מגיעים לארץ הקודש נרגשים בלי רכוש, ושולחים  אותם למעברה (מרכז קליטה אליו הגיעו העולים בשנות ה 50) בצפת. לא כי הם רצו, אלא כי כך הוחלט עבורם. במעברה הם חיו בצפיפות, במבנה עשוי פח עם מספר מקלחות, ותאי שירותים קטן ביחס לאנשים. לא היו דרכי גישה. מנטליות שונה מזו שהם מכירים, מאכלים שונים, מוסיקה שונה, וכמובן שפה חדשה ולא מוכרת. היא גם היתה רחוקה מהארץ שהיא מכירה וממשפחתה. הם קיבלו תלושי אוכל וכך היו מקבלים אוכל.

סבתא סיפרה כי כשסבא רבה היה לובש את הג'אלבייה ( בגד דמוי שמלה לגבר המרוקאי ), אנשים היו צוחקים עליו. וגם כשדברו את השפה המרוקאית, כעסו ובקשו מהם לדבר עברית. סבא שרת בהג"א (הגנה אזרחית), היום זה נקרא פיקוד העורף. כשהם היו במעברה סבתא של אמא שלי אספה את כל הזהב שהיה ברשותם, מכרה אותו, וקנתה דירת שני חדרים בהר כנען בצפת, שם נולדה יפה דודה שלי, הבכורה של סבתא רחל, ושם חיו כולם יחד במשך שלוש שנים.

סבא אברהם עבד בקק"ל סבתא רחל עסקה בתפירה, וככה פרנסו את המשפחה. מאוחר יותר סבא עבר לעבוד בבניה . אחרי שלוש שנים המשפחה  עוברת לחיפה. המשפחה של סבתא רחל מגיעה גם היא לארץ ישראל, והם מתמקמים בתל אביב. בחיפה נולדים לסבתא ארבעה ילדים, שמעון ,חיים, כוכי ואמי רויטל.

סבתא מפסיקה לעבוד בתפירה ועובדת בניקיון בקופ"ח בחיפה . סבי וסבתי  עבדו קשה כדי לממן לילדיהם השכלה. ומעולם לא התלוננו על הקושי .

סבתא וסבא חיו אורח חיים דתי מאמין, הם לא היו נוסעים בשבת, בשבתות וחגים היו הולכים לבית הכנסת. אמא אומרת שלמרות שהם היו שומרי מסורת, סבא וסבתא אף פעם לא היו כופים עליהם, דברים כמו לא לנסוע בשבת, או מה מותר ומה אסור לאכול, אלא נתנו להם את הבחירה. עד היום אני נזכר שכל פעם שאנחנו הנכדים רצינו לאכול משהו חלבי, אחרי שאכלנו בשר, אמא הייתה אומרת שאסור, וצריך לשמור. וסבתא רחל הייתה אומרת לה "תעזבי אותם שיאכלו הם עוד קטנים" . "עד גיל שלוש עשרה מותר" ואת זה אני תמיד הייתי מזכיר לאמא שלי, כשהייתה מעירה לי. מה שזכור לי אצל סבתא זה בעיקר האהבה הרבה שהרעיפה עלינו הנכדים. והמאכלים הטעימים שהיא הייתה מכינה . אוכל שמאפיין את יהדות מרוקו: קוסקוס מופלטה ושפע של סלטים.

כשאימא שלי הייתה איתי בהריון היא נסעה לטיול שורשים למרוקו, עם סבתא רחל וכל הילדים שלה. זה היה חלומה שהם יראו את העיר בו היא גדלה ושבה עברו נעוריה.

טיול השורשים בעיר אז'מור במרוקו כשאמי בהריון איתי

סבא אברהם ניפטר ב  2004, לא זכיתי להכיר אותו אלא רק דרך הסיפורים, והוא גם לא זכה להיות בטיול השורשים למרוקו. אמא שלי סיפרה שכל הטיול במרוקו, היא הקפידה לשאת את הדרכון שלו עליה, כדי להרגיש שהוא עושה את הטיול איתם.

סבתא רחל נפטרה ב  2017 אחרי מחלה.  היא זכתה בחמישה ילדים וארבעה עשר נכדים . והספיקה לראות גם שלושה עשר מהנינים שלה.

את סיפור חייה אני יודע מהסיפורים של סבתא רחל, שהייתה מספרת לנו , והסיפורים שהיא סיפרה לאימא שלי רויטל, שמקפידה לספר לנו .

הזווית האישית

יהלי – סבתי רחל נפטרה, אך אני רוצה להגיד תודה לאמי רויטל שמקפידה להמשיך ולספר לנו את סיפוריה של סבתא רחל.