מאגר סיפורי מורשת

סבא מוטי נולד בשנת 1950 בישראל, בפתח תקווה וגדל בתל אביב. הוריו ילידי פולין, היו פליטי שואה שהספיקו לברוח מהבית לפני שהגרמנים  נכנסו לוורשה. הם הסתובבו כפליטים באירופה ובאסיה והגיעו בנדודיהם עד אוזבקיסטן. לארץ ישראל עלו בשנת 1948. סבא היה בן יחיד להוריו.

זכרונותיו של סבא מתקופת הילדות

הדירה ברחוב אהרונסון: כשסבא נולד הוא התגורר עם הוריו בדירה בת 2 וחצי חדרים ברחוב אהרונסון בתל אביב, קרוב  לכרם התימנים וקרוב לים. בנוסף לסבא ולהוריו, גרו בדירה גם דוד ודודה של סבא עם תינוקת (בת דודה של סבא) וגם סבא של סבא. הדירה הייתה בקומה שלישית של הבניין, על הגג, בחדר שהיה במקור חדר כביסה, גרה דודה נוספת של סבא עם בעלה והילד שלה (בן דוד של סבא). לגג הזה היה תפקיד חשוב בשנים הראשונות של ילדותו של סבא. זה היה גג זפת ששימש מגרש משחקים לסבא ולבני הדודים שלו שגרו באותו הבניין. חלק גדול מהזמן של ילדותם העבירו על הגג. עם הזמן הדודה והדוד של סבא עזבו את הדירה ועברו לגור במקומות אחרים וגם סבא של סבא עבר לגור במקום אחר. סבא המשיך לגור באותה דירה יחד עם הוריו עד אחרי שירותו הצבאי. אחת הפעילויות השיגרתיות שסבא זוכר מהדירה ברחוב אהרונסון היא כביסה.

בימים ההם לא היו מכונות כביסה. אחת לתקופה הייתה מגיעה כובסת, היו מוציאים לחדר המדרגות פיילה גדולה, עם פרימוס מחממים מים ומכבסים ביד, עולים עם הכביסה לגג הזפת ושם תולים את הכביסה על חבלים לייבוש ברוח. לפעמים עד שהכביסה התייבשה היא כבר התלכלכה מחדש בגלל אבק ולכלוך שהיה באוויר.

לפעמים הכביסה לא הייתה מספיקה להתייבש והיה יורד גשם ומרטיב אותה, וצריך היה לחכות שוב עד שהכביסה תתייבש.

זיכרון נוסף של סבא היה המפגשים המשפחתיים בדירה. בכל מוצאי שבת המשפחה המורחבת הייתה נפגשת. זה לא היה סתם מפגש, היו מנגנים, שרים,  אוכלים, ובעיקר היו שמחים. השירים היו בדרך כלל שירים ברוסית ובפולנית.  דודה של סבא הייתה הזמרת, סבא אומר: "היה לה קול משגע! היום הייתה יכולה לזכות בכוכב הבא לארוויזיון". דוד של סבא היה מנגן בגיטרה ובכינור, כולם היו מצטרפים לשירה והשמחה הייתה גדולה. המפגשים נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.

זיכרון נוסף שסבא לא שוכח היה הקרפיונים באמבטיה.

אמא של סבא הייתה מומחית בהכנת "גפילטע פיש" (דג ממולא). כל שנה לקראת חג הפסח אמא של סבא הייתה הולכת לשוק הכרמל בתל אביב וחוזרת הביתה עם שלושה-ארבעה דגי קרפיון חיים. כדי שה"גפילטע פיש" יהיה טרי, היו נותנים לקרפיונים לשחות באמבטיה עד ליום ההכנה. הימים שבהם הקרפיונים היו באמבטיה היו חגיגה. סבא מספר שהיה משחק עם הקרפיונים: משיט איתם סירות נייר, מנסה לתפוס אותם ביד ומחזיר אותם למים.

למרות שתנאי החיים בבית של סבא לא היו קלים, הייתה שמחת חיים ובלטה מאוד האהבה לארץ ישראל. סבא זוכר שאימו לא הרשתה להגיד מילה רעה על מדינת ישראל. בכל פעם שהייתה נתקלת בסוג של התמרמרות כלשהי או התבטאות  נגד המדינה, היא תמיד הייתה אומרת: "אין לכם שום זכות לדבר נגד המדינה והארץ, אל תתלוננו על המצב. אתם לא יודעים מה זה לחיות כיהודים כשאין לכם מדינה, כאשר בבית הספר קוראים לכם: "יהודי מלוכלך", כאשר אסור לכם לשבת בשורות הראשונות אלה רק בסוף הטור, כאשר הילדים לא רוצים להתחבר אליכם רק בגלל שאתם יהודים!… תגידו תודה שיש לכם היום מדינה, ואתם לא חווים את הנוראיות שאנחנו חווינו… ואם משהו לא בסדר תתקנו ואל תתלוננו!."

סבא הכיר את סבתא  חגית דרך השכנה שגרה ממול באותה הקומה. סבתא הייתה חברה של השכנה, סבא ראה אותה דרך המרפסת כל פעם כשהיא באה לבקר. כשסבא התחיל לצאת עם סבתא שניהם היו בצבא, סבא בתותחנים וסבתא במודיעין. הם היו מדברים הרבה בטלפון ונפגשים בחופשות. הם יצאו הרבה למועדוני ריקודים שהיו פעם בתל אביב ולמסיבות עם חברים. סבא וסבתא התחתנו צעירים מאוד, סבא היה בן 22 וסבתא בת 20 (בימים ההם היה מקובל להתחתן בגיל צעיר, לא כמו היום..). סבא וסבתא היו סטודנטים ולמדו באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. סבא זוכר את תקופת הלימודים באוניברסיטה כאחת התקופות היפות בחייו. הם גרו במעונות הסטודנטים בדירה של 25 מטר מרובע שהיה בה הכל. הם למדו, עבדו, בילו, ולא היו להם דאגות… העיר באר שבע של שנות ה-70 הייתה עיר דלה והמוסד העיקרי והמרכזי שהיה בה היה האוניברסיטה שגם  היא היתה אוניברסיטה צעירה בתחילת דרכה.

אחד הדברים שסבא זוכר שחלק מהלימודים התקיימו בחנויות בעיר שהאוניברסיטה שכרה כי לא היו מספיק אולמות להרצאות במבנה האוניברסיטה. קוריוז אחר שסבא זוכר מהתקופה הוא שיום אחד כשהוא וסבתא היו בשוק בבאר שבע, ניגש אליו בדואי והציע לו להחליף את סבתא בחמישה גמלים. כמובן שהעסקה לא יצאה לפועל.

ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בזמן שסבתא וסבא היו במעונות. סבא גוייס לצבא למשך שישה חודשים. סבתא נשארה במעונות בבאר שבע ועבדה כפקידה בתדיראן.

אמא שלי, אורלי, נולדה ב-1975 בדיוק כשסבא וסבתא סיימו את הלימודים. סבתא עשתה את הבחינה האחרונה באוניברסיטה ומיד אחר כך באותו היום הלכה לבית חולים סורוקה ללדת.  כשסבתא והתינוקת שוחררו מבית החולים הם נסעו ישר לתל אביב לבית של סבתא יהודית, אמא של סבתא, ולאחר תקופה קצרה עברו לגור בראשון לציון.

בשנת 1980 נולד לסבא וסבתא הבן השני – איל הדוד שלי.

סבא וסבתא גידלו את שני הילדים שלהם בראשון לציון. אני הנכדה הבכורה לסבא מוטי וסבתא חגית, נולדתי ב- 2008 ועד היום נולדו לסבא וסבתא עוד חמישה נכדים נוספים.

אנחנו נפגשים הרבה עם סבא וסבתא לאורחות משפחתיות ולטיולים משותפים והם חלק בלתי נפרד מחיינו.

הזוית האישית

סבא מוטי: זוהי הזדמנות מצויינת להעביר לנכדה סיפורים אישיים וחוויות מהעבר. ללא התכנית הזדמנות כזאת לא הייתה קיימת. בנוסף לכך אין לי ספק שהקשר הרב דורי התחזק מאד.

הנכדה תמר: היה כיף לעבוד ביחד, למדתי על סבא וסבתא דברים חדשים שלא ידעתי והיו לי מאוד מעניין. התכנית חזקה מאוד את הקשר שלנו ומאוד נהנתי יחד עם סבא.