מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה נולדה בשנת 1957 בבית החולים "הלל יפה" בחדרה. הוריה, שלמה ז"ל ושולמית חייט, עלו מתימן בשנת 1949. הם הכירו בארץ, התחתנו בגיל צעיר מאוד וגרו בבנימינה.

גרנו על יד פסי הרכבת. אני זוכרת את רכבות המשא הישנות. בבית היו שני חדרים, שבהם גרו כל בני המשפחה: אבא, אמא, שבעה אחים, סבתא ודודה.

הייתי בגן של הגננת פאולה. היינו עד השעה ארבע בגן, אכלנו בגן וישנו שם שנת צהריים. אחר הצהריים הלכנו הביתה לשחק עם כל הילדים של השכנים, כולנו היינו בני אותו הגיל.

אחר כך בגרנו ועברנו לבית הספר, היינו בכיתה 44 תלמידים. זה היה מאוד קשה כי לא הייתה תשומת לב לכולם. מי שהתקשה היה נשאר מאחור. למדתי עד כיתה ח' בלבד. היינו משפחה ברוכת ילדים והוריי היו עולים חדשים מתימן. בשל המצב הכלכלי הקשה שהיה בבית התחלתי לעבוד בגיל 14 בשמרטפות ובגיל 20 התחלתי לעבוד במרכז הגריאטרי "שהם" בפרדס חנה.

הסיפור שנחרט בזיכרוני קשור למלחמת יום הכיפורים:

כשהייתי בת 16, בשנת 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים בשיא היום הקדוש, אני זוכרת את הצום הזה עד היום. היה פחד נוראי באוויר, פתאום שמענו רדיו פועל מאחד השכנים, דבר שהיה מאוד מוזר ומשונה לנו, משום שבשכונה שגרנו בה כולם היו דתיים וזה היה לנו מאוד מוזר, אך הבנו שמשהו נוראי מתרחש.

כל הגברים הצעירים שהיו בעיצומה של תפילת יום הכיפורים הגיעו מבית הכנסת במהירות וביניהם גם אחיי שלום, איתן וציון. כולם הזדרזו לעלות על המדים וברחוב כבר חיכה להם אוטובוס, שאסף את כל המילואימניקים ונסע לבסיס לדרום. כל הגברים גויסו ובבנימינה נותרו רק נשים, ילדים וקשישים. אנשי הג"א עברו בכל בנימינה עם מגפון וביקשו מאיתנו לסגור את האורות ולהגיף את התריסים. למי שהיה מקלט הורו להיכנס לתוכו ומי שלא היה לו מקלט היה צריך לחפור שוחה עמוקה ולשים מסביבה שקי חול. וכך התנהלנו עד לסיום המלחמה.

הזוית האישית

סבתא אילנה השתתפה במפגשי השר הרב-דורי בבית ספר מורשה, יחד עם נכדה אוריאל.